אחרי 24 שעות של אופוריה מוחלטת באולפנים, מדובר בכל אולפן בכל שעה, הגיע האסון בבית שמש. ברגע אחד חזרה המציאות. למלחמה יש מחירים והם לא תיאורטיים. השאלה המתבקשת הייתה האם משהו בטון השתנה. האם האופוריה נבלמה קצת. התשובה היא לא.
גם התמונות הקשות לא עצרו את הפטפטת. לא שמענו כמעט קולות אחרים, לא ראינו עצירה לרגע. עוד ועוד מאותו דבר. זה כבר לא משנה אם מדובר במלחמה מול איראן או מול חמאס. הפאנל הקבוע נשאר הפאנל הקבוע, הדפים הקבועים נשארים הדפים הקבועים. בערוץ 14 ממשיכים לפרגן לנתניהו בלי הפסקה ודורשים מאחרים שיעשו גם, בערוצים אחרים ממשיכים לחפש את הזווית ההפוכה. היממה הזאת הייתה קטלנית, טראומטית, אבל המכונה המשיכה לעבוד כאילו מדובר בעוד יום רגיל. יש משהו מוזר בהתנהלות הזאת, מעין הכחשה של המציאות.
ובתוך כל זה, כנראה שאין הורה אחד בישראל שלא נמצא כרגע בחרדה. לא חרדה פילוסופית אלא חרדה בסיסית. מה קורה עם הילדים. האם יש לימודים. מי אחראי. איך מתמודדים. זו בדיוק הסיבה שראיון עם שר החינוך אמור להיות רגע של מידע. אבל מה היה חשוב לשר החינוך יואב קיש להבליט מתוך הראיון שלו בערוץ 14 ברשתות החברתיות שלו? כמובן את ההזדמנות ההיסטורית שאנחנו יצרנו לעם האיראני, שעכשיו לפי הניתוח יוכל לצאת לרחובות ולהפיל את המשטר.
הכל טוב ויפה. אבל סליחה רגע, אתה שר החינוך. מה עם מערכת החינוך. מה עם תלמידים שלא לומדים בצורה סדירה כבר תקופות ארוכות. מה עם הורים שמנסים להבין איך השבוע הקרוב נראה. מי שיחפש תשובות יצטרך לנבור בראיון המלא ואולי למצוא פירורים. שר החינוך נשמע כמו שר הביטחון, במקום לעשות את הדבר הפשוט והמתבקש, לספק מידע לציבור בתחום האחריות שלו.
ובמקביל חזר לטלוויזיה קמפיין של משרד הבריאות שעלה לפני שמונה חודשים, כזה שמסביר איך לפנות לילדים שסובלים מחרדה גם בלי עזרה מקצועית. על פניו יוזמה מבורכת. בפועל יש בעיה קטנה. התשדיר מאוד כללי. הוא לא מדבר על החרדה המאוד ספציפית של אזעקות, טילים, פיצוצים באמצע הלילה. זה לא התקף חרדה רנדומלי. זאת המציאות.
התשדיר עצמו לא רע. הוא פשוט מנותק. התחושה היא שמישהו אמר לעצמו יאללה, חרדה זו חרדה. שים להם את מה שכבר עשינו. אותו זלזול. אותה עצלות מחשבתית. אותה מערכת שעובדת על אוטומט. מצב חירום זה מצב חירום, מה זה משנה? מלחמה מול איראן, 7 באוקטובר, קורונה. הכל בדיוק אותו דבר.
אולי זה הסיפור האמיתי של היממה הזאת. לא האופוריה ולא האסון, אלא היכולת המדהימה שלנו, בניגוד לילדה מהתשדיר, להמשיך הלאה כאילו כלום. לדבר על הצלחות מבצעיות מדהימות, ומצד שני - לדמיין שהכל תחת שליטה כל הזמן.
בקטנה
מי שצריך אסקפיזם ימצא אותו בקלות, ואולי מיותר לכתוב על אחת מתוכניות הריאליטי המצליחות בהיסטוריה. ובכל זאת: העונה העשירית של ״האהבה היא עיוורת״ בנטפליקס היא בית ספר לכל שאר תוכניות המציאות.
