ספרו הקצר של הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי, שנכתב בצרפתית כחצי שנה לאחר מאורעות 7 באוקטובר ותורגם לאחרונה לעברית, הוא ספר שרבים מהישראלים — מימין, מהמרכז ואולי גם מחלקים מסוימים של השמאל — יקבלו בברכה. זהו מניפסט פוליטי-תיאולוגי הכתוב בכישרון רב, בלשון בהירה ובתנופה מרשימה. יהודי-צרפתי שאינו חי כאן, אך קשור לישראל בעבותות של אהבה, מתבונן בנו ומספר לנו מי אנחנו — בדיוק כפי שהיינו רוצים לשמוע. וכאן, אולי, טמונה הבעיה.
זהו סיפור טרנס-היסטורי הנע בגמישות מן המקרא, דרך חז"ל, ימי הביניים והעת החדשה. היהודים מתוארים בו כעם נרדף ונבדל, שאנטישמיות, בגלגוליה המשתנים, מלווה אותו תמיד ברקע, וכעם הנושא שליחות מוסרית בעולם. בה בעת זהו גם מעין משל על המערב של אחרי מלחמת העולם השנייה ועל כישלונו של הסדר הליברלי שביקשו לכונן בארה"ב ובאירופה. זהו טקסט של ליברל אירופאי מן הדור הישן, המוצא את עצמו בודד ומנוכר למי שאמורים היו להיות שותפיו לדרך — הליברלים שנטשו. אך לצד זאת הוא גם חשדן כלפי החיבוק שהימין החדש מעניק לישראל וליהודים, חיבוק שלוי מתקשה להאמין כי התנתק באמת מן האנטישמיות המושרשת בו.
1 צפייה בגלריה
סיפור טרנס־היסטורי הנע בגמישות מן המקרא ועד העת החדשה. ברנאר־אנרי לוי | צילום: גטי אימג'ס
(Amanda Edwards, Getty Images)
בתמונת העולם שמצייר לוי, העולם המערבי-ליברלי הוא בעל צדדים חלשים ונרפים שאינם נכונים להכיר בכוחות האופל הברבריים הקמים עליו לכלותו — ראש וראשון להם הפונדמנטליזם המוסלמי, אך לא רק הוא. מאחורי חמאס, או לצידו, עומדות רוסיה, איראן, סין וטורקיה, המסתערות על המערב וערכיו הליברלים. מולם ישנה חולשה אינהרנטית של הדמוקרטיות הליברליות הגורמת להן לצאת כנגד עצמן ולתקוף, במעין פרצים של שנאה עצמית, את הגוף הדמוקרטי עצמו במקום את אלו הקמים עליו. לטענת לוי, ישראל היא קורבן מושלם לאותה חולשה דמוקרטית ליברלית. ולא רק ישראל — היהודים כולם. שכן "זה הלילה שמתחיל היכן שאין עוד יהודים גדולים וקטנים... יש אך ורק יהודים, כלומר אשמים".
• • •
בחלק מטיעוניו של לוי — הכתובים, כאמור, בכישרון ובפאתוס רב — יש יותר מגרעין של אמת. כך למשל באבחנתו בדבר היסודות האנטישמיים העמוקים באירופה ובארה"ב, או בביקורתו על חוסר נכונותם של חוגים פרוגרסיביים להכיר בקיומו של רוע שיש להילחם בו. אלה טענות הראויות לדיון רציני ומעמיק.
אלא שלפני שניגשים אל הטיעונים עצמם, יש לומר דבר-מה על מהלכו הכולל של הספר. זהו טקסט אפולוגטי מובהק, המבקש להעמיד חומה בצורה בפני כל טענה אפשרית כלפי מדינת ישראל לאחר 7 באוקטובר. גאוותו של לוי במורשתו היהודית ואהבתו למדינה אינן מאפשרות לו לשמש "מוכיח בשער"; לא כלפי פנים, מול הציבור הישראלי, ולא כלפי הביקורת המופנית כלפי ישראל מן העולם.
לציבור הישראלי מציע הספר מעין סם מאלחש המשחרר אותנו כמעט מכל אחריות פוליטית ומוסרית לאירועי 7 באוקטובר, כמו גם לתוצאות המלחמה הארוכה שהתחוללה לאחר מכן. הוא מציע לנו את הנוסחה המפתה והמסוכנת: "האחריות לילדים המתים האלה [=ילדי עזה שנהרגו] אינה מוטלת בראש ובראשונה על ישראל, אלא על האנשים שהפכו אותם למגינים אנושיים. האחריות אינה מוטלת על הנכדים של ניצולי אושוויץ... אלא על הטרוריסטים".
לוי יכול היה לומר לציבור הישראלי אמת קשה: שאשמתו של חמאס כלפינו ואחריותו הכבדה לגורלם הנורא של תושבי עזה אינן פוטרות אותנו מדיון מוסרי נוקב על מעשינו — על סוגי התחמושת שבהם נעשה שימוש, על היקף הנזק האגבי, על ההחלטות המבצעיות שהתקבלו ועל שיעורם הגבוה של האזרחים שנהרגו במהלך הקרבות ועל אדישותנו למותם. במקום זאת הוא סוגר את הדלת בפני כל דיון מוסרי, כשהוא נשען על הטיעון המסוכן שלפיו נכדי ניצולי אושוויץ חסינים, מעצם זהותם, מפני כשל מוסרי.
באופן דומה הוא מתמודד עם הביקורת המופנית כלפי ישראל מחוץ שאותה הוא שולל מכל וכל. במקום לבחון את הטענות ברצינות, לבור את התבן מן הבר ולהפריד בין טענות ממשיות וראויות וטענות חסרות שחר (ולא חסרות כאלה יש לומר), הוא מציע מעין טיעון "גג", שלפיו ישראל זוכה ליחס אחר ושונה מכל מדינה אחרת "82 אחוזים ממדינות העולם דורשות ממנה [=מישראל] ריסון שמעולם לא דרשו משום מדינה אחרת".
על בסיס עמדה זו, שיש בה מן האמת, הוא פוסל כמעט כל ביקורת כלפי מהלכיה של ישראל ורואה בעצם קיומה של הביקורת ביטוי לחולשת המערב, לאנטישמיות או לשילוב מסוכן בין השניים. אכן, הדרישה הישראלית שפלסטין "לא תשתרע מהים עד הירדן" — מוצדקת. אבל כיצד מי שייחל כל חייו לפתרון שתי המדינות כמו לוי, מתמודד עם העובדה שישראל מעמיקה את אחיזתה בשטחים שכבשה בהרחבת התנחלויות, הכשרת מאחזים ועצימת עין כלפי גירוש פלסטינים מאדמותיהם בידי מתנחלים? עבור לוי, חזרה למסלול השלום תהווה פרס עבור ה"נאצים מבצעי הפוגרום" ותיתן גיבוי לטרור ברחבי העולם, ולכן גם יש מקום לאי-לצדק כלפי הפלסטינים. זה איננו הזמן.
מתי יגיע הזמן? אין ללוי אשליות בנוגע לממשלת ישראל הנוכחית, מי שמגדירים עצמם "פשיסטים הומופובים" או ממשיכיהם של הרב כהנא, כפי שהוא כותב, רחוקים ממשנתו הליברלית. כך, גם מי "שמנצלים את ערפל הקרב וממשיכים לבנות התנחלויות" או מי "שחסד הגורל היהודי בעולם זר להם". ועדיין, הוא מאמין שהציבור הישראלי "נותר ברובו נאמן לעקרונותיו המכוננים ומוכן לשלום ביום שהאחרים יהיו מוכנים לכך". האידיאליזציה של לוי את ישראל נובעת בין השאר מהנחת מוצא תיאולוגית-היסטורית, שלפיה היהודים הם עם "יוצא דופן". אומה נבחרת ומיוחדת שלה נורמות מוסריות גבוהות מאלו של עמים אחרים. תוך השטחה ורידוד של המסורת היהודית הארוכה והמסועפת, שלה צדדים מוארים ואפלים גם יחד, קובע לוי כי "חוסנו של העם היהודי לאורך המאות נובע גם מסירובו לכל מה שמזכיר בוז לזר, שנאת האחר, גזענות ולאומנות".
לוי, כמו רבים אחרים, מבקש להדגיש ולהאדיר את קוויה הסבלניים והרגישים של התרבות היהודית הנבחרת והשונה תוך הכחשת או העלמת צידה האחר, האפל, של אותה תודעת נבחרוּת ממש. זו הסיבה למשל שבגינה הוא רואה בשרים ("מעוררי שאט הנפש") כסמוטריץ' ובן גביר לא יותר מ"משקל נוצה על ההיסטוריה הארוכה של ישראל", מעין תופעה חריגה העתידה להיעלם מן העולם מבלי להשאיר בו סימן של ממש. לוי מסרב להכיר בכך שגזענות, שנאת זרים, זלזול בחיי מי שאינם יהודים ונכונות לפגוע בפלסטינים הם הצד האלים של משוואת הנבחרוּת היהודית. את הרגע המורכב שבו תודעת ה"עם הנבחר" פוגשת כלי נשק ויכולת מדינתית להפעיל אלימות כלפי מי שאינם בני אותה קבוצה נבחרת — לוי, למרבה הצער, מסרב בעיקשות לראות.
• • •
עניין נוסף העולה מתפיסתו התיאולוגית-היסטורית את האירועים, נוגע לקושי שלו לראות במדינת ישראל ישות פוליטית אוטונומית המקבלת החלטות פוליטיות וצבאיות, חלקן מוצלחות וחלקן שגויות, ונושאת באחריות לתוצאות מעשיה. שהרי 7 באוקטובר לא היה רק כשל מודיעיני וצבאי, אלא גם חלק מתפיסה כוללת של "חמאס הוא נכס", שאיפשרה לדחות כל אפשרות לתהליך מדיני.
עבור לוי, אירועי 7 באוקטובר מסמנים "התיישרות לרעה של ישראל עם התפוצות", וכתוצאה מכך "אין מקום בעולם שהיהודים יהיו בו בטוחים, אין פיסת קרקע בכדור הארץ שתהיה מקלט ליהודים". לכשל — המודעיני, הצבאי והפוליטי — אין חשיבות מרובה, שהרי הגורל היהודי, החוזר בטרגיות על עצמו פעם אחר פעם, הוא זה המכתיב את האירועים: "ובין שנהיה חילונים, מיסטיקנים, אגנוסטים או מסורתיים, בין שנהיה ספרדים, אשכנזים או מזרחים, כולנו מוטלים חזרה למצבם של אבות אבותינו, אותו מצב שחשבנו שמחקנו ממנו".
מעבר לפטליזם הקשה של לוי, הרואה בהיסטוריה מעין גזרת גורל קדמונית שאין לחמוק ממנה, עמדתו — הממירה היסטוריה בתיאולוגיה — מוציאה את מדינת ישראל אל מחוץ לזמן ההיסטורי ושוללת ממנה בעלות על החלטותיה, מעשיה ובחירותיה. מסיבה זו, ממשלת ישראל אינה אחראית לאשר אירע באותו יום טבח נורא, ואין בספר כל התייחסות רצינית לשאלת ההפקרה באותו יום מר ונמהר. בעיני לוי, אותו יום הוא תוצאה בלתי נמנעת של שני מהלכים שנצטרפו זה לזה: חולשתן המהותית של הדמוקרטיות המערביות "הכשל הנצחי של דמוקרטיות בשעה שהן ניצבות מול הבלתי נתפס של הברבריות", כלשונו, והגורל היהודי שממנו אין לחמוק.
• • •
ברנאר-אנרי לוי כתב טקסט הגנה על ישראל, טקסט שרבים כאן ישמחו לאמץ. אולם השאלות הבוערות שמטרידות את ישראל שלאחר 7 באוקטובר נותרות בספרו כמעט ללא מענה, ואין בו דבר שיכול לסייע בהתמודדות עם המשבר הפוליטי והמוסרי, ועם השסע החברתי העמוק שבו שרויה החברה הישראלית. את תפקידו המורכב אך החיוני של פילוסוף — זה הנדרש לבחון את בני עמו ולבקרם — ממיר לוי במחווה מרגיעה, כמעט מאלחשת, הפוטרת אותנו מעיסוק באחריות למעשינו ולהחלטותינו. צריך לומר ביושר: לשם כך איננו זקוקים לפילוסוף יהודי-צרפתי; בכך אנו מצטיינים גם בכוחות עצמנו. •
ישראל לבדה // ברנאר-אנרי לוי } תרגום: הוד יהודה הלוי ברדוגו } פרדס } 139 עמ'
