כשאסתר, אושרית ורבקה (שביקשה שלא להזדהות בשמה האמיתי) מתחילות לדבר על מראות האתמול, העיניים שלהן מתמלאות בדמעות. "לא יודעת מאיפה זה בא", אומרת אושרית, כמו מתנצלת. "מאתמול זה יושב עליי". כשבנה של אסתר מבחין בעיניה של אמו, הוא שואל אותה למה היא בוכה. "משמחה", היא משקרת. הוא יודע שזאת לא האמת. גם היא יודעת שהוא יודע. אך יש דברים שעדיין קשה לדבר עליהם. למשל, על החרדה של רבקה בדקות הארוכות שבמהלכן לא הצליחה לאתר את בתה בת ה-14 לאחר הפגיעה הקטלנית בבית שמש. הבת יצאה לקנות לחם לבני המשפחה כשהצופרים החלו לזעוק. "חשבתי שהיא הלכה", אומרת רבקה.
רק מאוחר יותר השתיים מצאו זו את זו. שלוש הנשים היושבות כעת סמוך לשולחן בלובי מלון "גולד" בירושלים הן שכנות, חיות יחד כבר שנים ברחוב רמת לח"י, המקביל לזה שבו הייתה הפגיעה. כעת הן שכנות במלון, אחיות לצרה. "אנחנו בסדר", אומרת אושרית, "אבל אנחנו מזועזעות. אחרי שהגענו למלון ראינו בטלוויזיה את הצילומים מהאסון, ופתאום הבנו מה קרה כל כך קרוב אלינו. אלו היו יכולות להיות אנחנו".
המלון מלא
מאות מתושבי בית שמש נאלצו להתפנות מבתיהם בעקבות הפגיעה הקטלנית, שגבתה את חייהם של תשעה בני אדם: אם ובתה שרה ורונית אלימלך, האחים יעקב, אביגיל ושרה ביטון, יוסף ובלוריה כהן, אורן כץ, גבריאל רווח, ופצעה רבים נוספים. כעת, כשהם במלונות בירושלים, עליהם לאסוף בחזרה לא רק את השברים הפיזיים מהחלונות שנופצו ומהקירות שהתקלפו - אלא גם את האמון במקלטים ובאמצעי המיגון. "הם הלכו למקלט וחשבו שיינצלו", אומרת רבקה, "אי אפשר להיות בטוחים בשום מקום". היא מעידה על עצמה שלא נרדמה כל הלילה. החרדה הייתה קשה מדי. "אולי יפול עלינו טיל עכשיו״, היא אומרת.
המפונים הועברו למלון "גולד", סמוך לתחנה המרכזית בירושלים. כעת הוא מלא עד אפס מקום - תרחיש מפתיע בימים שבהם השמיים סגורים והתיירות כמעט שאינה קיימת. אולי זו הסיבה שבעטיה ארוחת הבוקר מגיעה באיחור ניכר: המלון עדיין לא נערך לכמות המפונים האדירה שזרמה לכאן בן-לילה.
לאחר ארוחת בוקר, עוז קבלה יושב על המחשב שלו ומתנסה בכלי AI חדשים. "זה נותן לי שקט", הוא מסביר, "משהו להיאחז בו". קבלה ובני משפחתו הגיעו לכאן בשעות הערב המאוחרות, לאחר שביתם ספג זעזוע קשה בעקבות ההדף. בני המשפחה שהו בממ״ד באותה העת. "נתנו ידיים אחד לשני ואמרנו ׳שיר המעלות׳", מספרות הבנות, רחל ומיכל, "פחדנו לצאת". בני המשפחה לא נפגעו, אך כשיצאו מהממ"ד, נוכחו לגלות שהקירות נסדקו וחפצים רבים נשברו. אל האזעקה שפרצה בירושלים בשעות הבוקר המוקדמות כבר התייחסו הרבה יותר ברצינות. "קודם הייתה תחושה שזה לא יקרה אצלנו", אומרות הבנות, ״עכשיו אנחנו לוקחות את האזעקות הרבה יותר ברצינות. אנחנו מבינות מה המשמעות".
גל ואלה אדרי השתדלו לחסוך מילדיהם - בני 10, 9 ו-6.5 - את הפרטים הקשים על מה שאירע אתמול במקלט הסמוך לביתם. אך כששוהים בלובי צפוף עם עוד עשרות ילדים - אי אפשר להסתיר שום דבר. "הם נחשפו לזה בשיחות", אומרת אלה. "הסברנו להם שיש אנשים שלא שרדו, וכאלה שכן. השתדלנו לדבר על מה ומי שנשאר".
היא עצמה הייתה בעבודה בזמן שהטיל פגע סמוך לבית. כעובדת חיונית ב"רמי לוי", לא ממש הייתה לה ברירה. הבשורה הגיעה אליה בטפטופים: תחילה בישר לה גל שהבית נפגע. רק אחר כך הבהיר לה שרצוי שתגיע - ומהר. "התחילו לעבור לי בראש דברים נוראים", היא אומרת, "נסיעה של שלוש דקות מהעבודה הרגישה כמו נצח".
רק כשהגיעה הביתה, ונוכחה כי כולם בחיים, הצליחה להירגע מעט. כעת הם כאן, במלון. "אנחנו עוד בהלם הראשון", אומרת אלה. מה יהיה אחר כך? מוקדם לדעת. אך בדבר אחד אפשר להתנחם, אפילו אם זה חצי בצחוק. "לפחות לא נצטרך לנקות לפסח", היא אומרת.
מילואים חברתיים
כשחוה קליינמן התנדבו למערך המילואים של משרד הרווחה, לפני חודשים ספורים, היא לא תיארה לעצמה כמה מהר תיאלץ ליישם את מה שלמדה בשטח. תרחיש של מלחמה באיראן אמנם נלקח בחשבון כבר אז, אך הוא נראה אז תיאורטי ורחוק. על פי התוכנית שגובשה מבעוד מועד, בתחילה ישובצו למערך החירום עובדי משרד הרווחה שאינם חיוניים בשעת חירום - ורק בעת הצורך ייקראו להתייצב גם מתנדבי מערך החירום. אך ההרס הנרחב בעקבות נפילת הטיל הקטלנית בבית שמש הכניסה להילוך מהיר את השימוש במערך המילואים החברתיים - תוכנית שגובשה במשרד הרווחה כחלק מלקחי ה-7 באוקטובר.
במסגרת התוכנית גויסו למערך המילואים החברתיים מאות מתנדבים, ובעיקר מתנדבות - עו״סיות שפרשו מעבודתן במשרד הרווחה או עובדות במגזר השלישי והפרטי שהביעו נכונות ״להתגייס״ בשעת חירום בהתאם לצרכים בשטח. ״הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מזה״, מסבירה קליינמן, עו״ס שניהלה בעבר מחלקת רווחה בשומרון, ועובדת כיום בעמותה. ״בעלי והילדים במילואים - עכשיו גם אמא יוצאת״. קליינמן היא אחת מכמה עשרות מתנדבי המערך שגויסו לפעילות בימים האחרונים, על רקע הצורך בתגבור מערך העו״ס במלונות שאליהם פונו כ-650 תושבים ברחבי הארץ - מרביתם באזור המרכז ובירושלים, לשם פונו תושבי בית שמש שבתיהם נפגעו.
בימי האימונים, שנערכו לפני כחודש וחצי, הכירו המתנדבות זו את זו וחולקו לקבוצו עבודה בהתאם למחוז שאליו יסופחו בשעת חירום. אחד הדברים שעליהם הושם דגש, כחלק מלקחי המלחמה, הוא ״לעבוד בצורה מסודרת״, אומרת קליינמן, כך שכל אחד ידע את מקומו. לאחר ה-7 באוקטובר התמלאו המלונות באינספור מתנדבים פרטיים, עמותות ושאר גופים שוחרי טוב שהעתירו על המפונים תרומות, משחקים, פעילויות ואינספור גירויים.
הפעם, אומרת קליינמן, מנסים הצוותים לעבוד באופן מסודר יותר וגם לעקוב אחר מי שנכנסים למלונות ולווסת את הסיוע באופן נכון יותר - גם כדי להבטיח מוגנות של הילדים השוהים במלון (״זה אחד הדברים שהבנו שחייבים להתייחס אליהם״, היא אומרת), וגם על מנת שלא להציף ברגעים הראשונים, המבלבלים. ״אחד הדברים שעליהם דיברנו באימונים הוא שלא צריך להתחיל לשאול יותר מדי שאלות כבר בהתחלה, אלא בעיקר להציג את עצמנו ולומר שאנחנו הכתובת, לתת תחושה שאנחנו כאן והם לא לבד״. עם זאת, אחד הדברים שנלמדו באימונים ועליהם משתדלים להקפיד גם כעת במלון - הוא להימנע מעזרה מיותרת, כזו ששוללת מהמפונים את היכולת לפעול בעצמם. ״אחד העקרונות החשובים בטיפול בטראומה הוא להחזיר תחושה של שליטה״, מסבירה קליינמן. ״אם מישהו צריך תרופות, והוא יכול ללכת בעצמו, נפנה אותו לסופר פארם הקרוב״.
