הייתי אמור לחזור ארצה אחרי ביקור קצר בבריטניה ביום פרוץ המלחמה החדשה. הטיסה בוטלה. במקומה הלכתי לראות ציורים של ז'ורז' סרה. מה עוד יכולתי לעשות?
סרה הוא צייר מוזר מאוד. למען האמת, אין צייר שאינו מוזר. לצייר זה מעשה משונה, אם כי לצייר זה כמובן הרבה פחות מוזר והרבה יותר יפה ממעשים אנושיים אחרים כמו מלחמה או עשיית כסף. היקום כולו יוצר צורות יפות, מגלקסיות ועד שמשות ופרחים וחיפושיות, ולכן המעשה ההגיוני ביותר לאדם הגיוני הוא לחקות את היקום וליצור צורות כאלה בעצמו. הדבר הקרוב ביותר ליצירה החזותית היקומית שהיא הבריאה הוא יצירה אמנותית, ובמיוחד ציור או פיסול. גם שירה ציורית זה בסדר. אבל לצייר ולפסל זה מוזר, מפני שאת העולם יוצר היקום כולו, וצייר, גם רב-השראה, הוא בכל זאת רק אדם אחד.
סרה המציא סגנון מוזר במיוחד, מה שאנו מכנים 'פוינטיליזם', כלומר ציור בנקודות צפופות של צבע לא מעורבב. במקום לערבב את הצבעים על הפאלטה, הם מתערבים בתוך מבטנו. את האנרגיה של משיכת המכחול, שהיא אנרגיה תחבירית של משפטים, החליף סרה באנרגיה של אותיות והגאים. אלו ציורים של גמגום עדין ומפואר. הדברים בציוריו נראים כמו מילים בתשבץ, מופרדות לאותיות.
העולם שהוא ברא בציוריו במהלך חייו הקצרים (הוא מת בגיל 31, בשנת 1891, ממחלה שטיבה לא הוברר, אולי דלקת ריאות; בנו מת שבועיים לאחר מכן, ככל הנראה מאותה מחלה), הוא עולם של מולקולות או אטומים. המציאות כולה, סלעים ועלעלים והים ועוגני ספינות ומגדלור — הכל הוא תצרף גדול, או מוטב לומר מוזאיקה גדולה. אמנם לדברים יש צורה ואיכות חומרית נבדלת, ועוגן מברזל שונה מעשן המיתמר מספינה, אבל, בציורים של סרה, הדברים גם זהים ביסודם, בהיותם מורכבים כולם מפרודות, מאטומים. בשמש ובכוס מים יש אטומים של מימן.
לכן בציוריו של סרה האור המרצד על פני המים מוצק כמו הרציף שמולו. להתבונן בציורים האלה משמעו לאפשר לעיניים ולתודעה להשתתף כאטומים במרק האטומים של העולם.
מה זה אומר? ראשית, ויתור על כוח. אלו ציורים מעודנים מאוד, אווריריים. די במבט חטוף בציורים של בני זמנו כמו ון גוך, גוגן וסזאן כדי לראות כמה מעט כוח סרה השקיע בציורים. אלו ציורים שהדברים המתוארים בהם הצטופפו כמו נחילי דבורים ולבשו צורה לרגע. אין להם גוף, אין להם גידים או איברים. מה סרה אומר? שהעולם תמיד נמצא על סף שבין פירוק להרכבה, ובד בבד שכל נקודת מציאות ראויה לתשומת לב ולכבוד. שיש חיים לחומר באשר הוא. צ'ואנג-טסה הסיני, לפני 2,400 שנה, בתרגום יואל הופמן, ביטא זאת כך: "אין דבר גדול מקצה השערה של פרוות חיה בסתיו".
• • •
סרה קשוב לשיחות חרישיות בין חומר לחומר. הוא מצייר עמוד עגינה כך שבמקום חבל קשור אליו פס צל, והצל מוטל אל תוך מי תעלה, נבלע בהם, כחול מנצנץ אל כחול מנצנץ, צל אל מים. סרה לא רק מפרק את המציאות, הוא מחבר אותה לעצמה בנימים דקים.
הציורים בתערוכה הזו צוירו בשנות חייו האחרונות, בחופי צפון מערב צרפת, לאורך תעלת למאנש. אלו ציורי קיץ, שטופי אור, ציורים שמעוררים רצון לחיות, ולחיות בשקט. באחד הציורים מזדקרת מעין שן סלע גיר מול הים, כמו מקפצה גדולה. חמש ציפורים ממריאות ממנה כביכול. סלעי הגיר הם באמת אוסף של נקודות, ולכן מתאימים לסגנונו של סרה: סלע הגיר מורכב משלדי יצורים ימיים מיקרוסקופיים שהצטברו ונדחסו במשך עשרות מיליוני שנים.
מה הציור הזה רוצה? מה שרוצה אולי כל ציור: להיות מין מקפצה לעומק ולגובה ולאופק מבלי לאבד את האחיזה בכאן, במקפצה עצמה. הסלע פונה במחווה אל שתי סירות בים, מעין גרסאות ממוזערות שלו. כך הצוק הזה הופך בעצמו למין מפרש או חרטום שכל צרפת היא הסירה שלו.
כנתנייתי אני יכול לדמיין את עצמי חי בנופי התערוכה הזו. את כולנו אני יכול לדמיין שם. חיינו יכלו לפנות אל הים. לחיות מול הפתוח, מול העומק הקרוב. חיי אופק, בלי לממש את המסעות הגדולים. חיים שבהם האופק אינו יעד אלא צלצול פעמון המעיר מתרדמת השגרה, כלומר חיים שבהם האופק והעומק שייכים למקום שבו אתה חי, לא למקום אחר.
סירות ריקות, נוטות הצידה, מנמנמות בדממת האור. סירותיו של סרה קטנות וריקות, חלקן דומות לקערות מטבח יותר מאשר לספינות סוחר ומלחמה חוצות ימים. הים עבורו הוא כמעט כמו גן בחצר האחורית. השמיים נפרדים מהים כמו קונכייה נפערת כדי סדק. חלום על חיים באיזון, באור, בשקט, בעולם שכל האטומים שלו מונחים זה לצד זה במקומם. •
התערוכה Seurat and the Sea (אוצרת: קארן סרס) תוצג בגלריה קורטו בלונדון עד 17.5.26
