ד"ר נחמיה שחף, למדתם לזהות את המצב לפי רעש מנועי המטוסים בבסיס נבטים?
"אנחנו שומעים הכל. לפי ההמראות והנחיתות אני מבין שמשהו קורה. אם בדרך כלל הרעשים הם יחסית סדירים אנחנו יודעים שזה מצב שגרה. אבל ברגע אחד, כשפתאום הרעשים הופכים להיות אינטנסיביים ויש תנועה בשמיים - ברור לנו שמשהו קורה. לא שאנחנו יודעים יותר מכל עם ישראל, אבל הרעש מעיד על המצב. בכלל, עוד לפני שפרצה המלחמה כבר הבנו שהמצב מתחמם. ככה זה כשאתה חי בשכנות לבסיס חיל אוויר".
זה גם אומר שאתם על המוקד.
"אנחנו לגמרי על המוקד. המושב נמצא על כביש 25, בין באר-שבע לערבה. אין עוד יישובים מסביב, למעט בסיס נבטים. זה רק אנחנו והם. אבל למרות שאנחנו על המוקד, אנחנו גם מרגישים מאוד בטוחים. אם הם שמורים, אז גם אנחנו. שותפות גורל שכזו. אנחנו רגילים למצב הזה עוד ממלחמות קודמות. בפועל אנחנו מתנהלים כמו שכל אזרחי המדינה מתנהלים. כשמתקבלת התרעה אנחנו נדרכים, ואם יש אזעקה אנחנו מיד נכנסים לממ"ד. אנחנו גם יודעים להרגיע את עצמנו. קודם כל מתקשרים לילדים, לראות שהכל בסדר. הבת שלנו גרה במושב עם הנכד רום, בן שלוש. יש לי עוד בן, סטודנט. אנחנו נכנסים לממ"ד, מסתכלים אחד לשני בעיניים, מדברים ומנסים להירגע".
על מה מדברים?
"בעיקר על המצב, על מתי זה יסתיים. מנסים לשמוע אם הייתה נפילה או לא. אבל בעיקר על התוכניות שיתבטלו בגלל המצב. הפעם זה היה ממש מבאס. רצינו לחגוג לבן שלי יום הולדת 30. הייתה תוכנית שלמה - מסיבת הפתעה בשילוב מסיבת תחפושות לכבוד פורים. תיכננו לארח את כל המשפחה. הצלחנו לשמור בסוד את המסיבה. כשהתחילו רעשי המטוסים הבנו שלא תתקיים מסיבה. בכל אופן, עכשיו הוא כבר יודע שתיכננו לו מסיבת הפתעה שלא תצא לפועל. הוא גר בבאר-שבע, אין לו ממ"ד במגורים שלו. הוא במקלט ציבורי, אולי שם בטוח יותר".
כתושבי הנגב יש לכם קשר מיוחד לטייסים.
"כן, יש שכנות למופת. אפילו רצינו בעבר להקים שכונת מגורים משותפת שבסוף לא יצאה לפועל. הנוכחות שלהם מסייעת לנו בתחושת הביטחון, והאמת שבזכותם כולם יודעים היום איפה זה נבטים, כי עד שלא הוקם הבסיס היינו מושב שאיש לא שמע עליו. בנבטים, אגב, קיים מרכז מורשת יהדות קוצ'ין, שאני משמש כיו"ר שלו, ולא פעם אירחתי במקום את מפקדי הבסיסים והקצינים הבכירים. הם גם ביקרו בפסל של המהרג'ה שהקמנו במושב. סיפורו של המהרג'ה מדהים ומעורר השראה, דמות שאנחנו לא שוכחים. ב-1943, בזמן מלחמת העולם השנייה, בתי יתומים בפולין היו מלאים בילדים ללא יכולת כלכלית לשרוד, עד שהמהרג'ה, הודי אצילי, הסכים לקלוט כאלף יתומים ולדאוג לכל מחסורם במשך שנתיים. ביניהם גם יהודים".
אגב הודו, פגשת את ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, שהגיע לביקור בישראל ועזב ממש רגע לפני שהמלחמה החלה והשמיים נסגרו.
"כן. זכיתי להימנות עם קבוצה מצומצמת של מנהיגי קהילות יהודי הודו שמודי ביקש לפגוש. מודי דיבר עלינו, היהודים שעלו מהודו, כעל ‘גשר חי’ בין שתי המדינות. ללחוץ את ידו של מנהיג אחת האומות הגדולות בתבל ולהרגיש את ההערכה שלו למורשת שלנו היה רגע של גאווה עצומה, לא רק לי באופן אישי, אלא למושב נבטים כולו. המזל הגדול באמת שהוא עזב לפני שהכל התחיל. מי יודע מה היה קורה אילו המלחמה הייתה תופסת אותו בישראל. היינו כמובן שמחים לארח אותו אצלנו במושב ואולי היינו יושבים יחד בממ"ד. יש לי כמה רעיונות איך לתווך לו את כל האירוע הזה. הייתי שמח לאיזה סמול-טוק איתו".
על מה היית רוצה לדבר איתו?
"בעיקר הייתי רוצה לארח אותו בנגב. אני משמש כמנכ”ל רשות ניקוז ונחלים 'שקמה בשור', ומלחמת חרבות ברזל גרמה נזקים עצומים לתשתיות הפיזיות במרחב. מערכות ניקוז נהרסו ודרכים חקלאיות נפגעו קשות מהתנועה הכבדה של כוחות הביטחון ומהקרבות. כיום אנחנו משקמים הכל בהיקף אדיר של מאות מיליוני שקלים. זו עבודה סיזיפית אבל קריטית כדי שהחקלאות בעוטף ובנגב תוכל להשתקם. אנחנו עובדים בשטח, לעיתים תחת סיכון, מתוך הבנה שהחזרת התשתיות לפעילות היא הצעד הראשון בדרך להחזרת החיים למסלולם. הייתי רוצה לחשוף אותו לכל הדבר המדהים הזה, להראות לו איך עושים תקומה אמיתית. בכלל, מושב נבטים הוא מיקרוקוסמוס של סיפור ההתיישבות בארץ ישראל. ב-1946 ניסו ארבע קבוצות התיישבות שונות להיאחז כאן ונאלצו לעזוב, כי לא יכלו לקשיים הפיזיים והביטחוניים של הנגב. התפנית הגדולה הגיעה בשנת 1954, כשהמקום אוכלס על ידי עולים מקוצ'ין שבהודו. הם הגיעו עם תעצומות נפש, נאחזו בקרקע בכל הכוח והפכו את השממה ליישוב פורח ומשגשג. כמי שחי את המורשת הזו, אני רואה באחיזה שלנו כאן המשכיות ישירה של אותם חלוצים. אנחנו ממשיכים להתמודד עם אתגרים ביטחוניים, אבל השורשים שלנו כאן עמוקים ובלתי ניתנים לניתוק".
