"כי שבע יפול צדיק וקם". שייט בתודעתי השבוע הפסוק מספר משלי, כאשר תהיתי ביני לביני על החומרים שמהם עשוי העם הזה שלנו. עם שכבר שנתיים וחצי נתון במלחמה הנוראית בתולדותיו, אבל רוחו לא נשברת וקומתו לא שחה. עם שכבר דורות על גבי דורות שוב ושוב קם על רגליו אל מול כל צריו, עטוף בגלימת אמונתו ובשכפ"ץ מורשתו רקועי הגבורה והעוז, נחוש לעמוד נכחה אל מול כל אויב, ויודע שיוכל לו. פשוט כיוון שאין לו ברירה, אלא להילחם על הבית, להילחם על קיומו.
עם שהטייסים והלוחמים שלו מכריזים גם בסבב החמישי והשישי והמי יודע כמה - "הנני", ומתייצבים למשימה, כאשר בתוך הנבחרת האדירה בסרבלי הטיסה גם 30 נשים שקורעות את השמיים ועושות היסטוריה, שאינשאללה תדרוס לא רק את המשטר האכזר באיראן, אלא גם כל מחשבה נוספת על העדפה מתקנת. כי הנה, ככה בדיוק, אנחנו יוצקות משמעות של פלדה למונח "יום האישה" ושמישהו יעז שוב לדבר איתנו על תקרות זכוכית.
עם שנכון, קשה עורף הוא, אבל זה פשוט מפני שהעורף שלו נעשה שכבות-שכבות של חוסן וברזל ושל רעות וערבות הדדית, ולראייה מאות המתנדבים שמגיעים בתוך דקות לזירות השונות שבהם נופלים שברי הטילים והמיירטים, וכל מאודם להשיט יד וכתף לזרים שלא פגשו מעולם, שאיבדו את ביתם שנחרב.
עם שבנייניו קורסים, אבל רוחו לא נופלת כי הוא כבר יודע שיאמיר אותם מחדש, עתירי קומות ופלדה, ולכן הוא מרשה לעצמו לחגוג את פורים גם בעומק המרחבים המוגנים, לרקוד במקלט בתחפושות ומסכות על אפם וחמתם של חמינאי וחבורתו, שנשלחו לזרועות האלוהים.
אבל זו גם העת להודות, שלצד כל עיטורי הגבורה והעוז, העם הזה, הנחוש, הגיבור, שרק ההיסטוריה שלו רחבה יותר מליבו - העם הזה גם עייף כל כך, וברובו הגדול כמהה כבר להניח את חרבו ולהניח את ראשו על הכר. העם הזה משתוקק להגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, אל "תחת גפנו ותחת תאנתו", שהם-הם הניצחון המוחלט. ולא כדי לכבוש לעצמו עוד חבל ארץ או עוד פיסת אדמה, אלא פשוט כדי לחטוף איזה שנ"צ, או סתם, כמו פעם, בחיים אחרים ולא כל כך רחוקים של אנשים נורמליים, לתפוס דיל של הרגע האחרון לחוף תכול, בלי לחשוב מאה פעם האם כן או לא לעלות על המטוס, כי אולי הוא באמת יהיה האחרון.
עם שמתגעגע פשוט לקום מחר בבוקר אל מה שיש ולדעת שהוא גם מה שיהיה תחת השמש – שמצידה, תשלח זרועותיה אל מבעד לחריצי התריס, ולא תתנפץ אל מסך הברזל של הממ"ד.
והעייפות הזו, שהעם הגיבור הזה מרגיש עכשיו, היא לא מעצם הקיום, אלא היא מעצם המאבק הבלתי פוסק על הקיום. והעייפות הזו היא לא סימן לחולשה, אלא סימן לבריאות מוסרית תאבת חיים, שהרי רק חברה חולה מתרגלת לשגרת מלחמה אינסופית. עייפנו מלהיות חזית. אנחנו משתוקקים פשוט לחזור ולהיות.
עם שבנייניו קורסים, אבל רוחו לא נופלת כי הוא כבר יודע שיאמיר אותם מחדש, עתירי קומות ופלדה, ולכן הוא מרשה לעצמו לחגוג את פורים
