כתבת הערוץ הגרמני הציבורי, סופי פון דר טאן, אחת שהשוותה בעבר בין מעשי צה"ל בעזה לנאצים, נמנעת מלהתייחס לחמאס כאל ארגון טרור וטענה כי ל-7 באוקטובר יש קונטקסט היסטורי, הגיעה לאיזור נפילת הטיל האיראני בתל אביב כשהיא מאופרת כמו למסיבה. בתום הדיווח הקצר וחסר האמפטיה שלה היא הזכירה לצופיה כי מדובר בתגובה איראנית להתקפה של ישראל עליה, וחייכה. התגובות לקליפ הזה לא איחרו להגיע. האיראנים הפכו לטובים. הם הראו לרוצחי העם הישראלים מה שהם עשו לעזה.
באמצע חודש פברואר נאספו במינכן כ-150 אלף בני אדם כדי להפגין סולידריות עם המפגינים באיראן. לפי ההערכות, רוב מכריע של המשתתפים באחת ההפגנות הגדולות שידעה העיר, היו איראנים מקומיים וכאלו שהגיעו מארצות שכנות. השמאל הגרמני, משתתף קבוע בהפגנות הפרו-פלסטיניות האלימות ורוויות השנאה למען זכויות אדם, קורבנות עזה ומה שבתפריט, בחר דווקא לא להגיע להפגנה הזאת. מצב זכויות האדם, העיתונות, חופש הדעה, החופש להפגין, זכויות האישה וזכויות הלהט"בים באיראן קצת פחות מזיז לו. גם להביע סוג של סולידריות והזדהות עם עשרות אלפי איראנים שנרצחו, לאחר שיצאו להפגין ברחוב על זכויותיהם הבסיסיות, היה קצת יותר מדי עבור השמאל הגרמני. טוב, היה יום חופש, וכמו שאומרים: NO JEWS, NO NEWS.
השבוע נאספו מאות איראנים בכמה ערים מרכזיות בגרמניה כדי להפגין נגד המשטר האיראני ולהביע תמיכה בהתקפות על המדינה, שנועדו לסלק את המשטר הרצחני מהשלטון. בעיקר נשים נכחו בהפגנות הללו. הרבה דגלים, בעיקר של ישראל, ארצות הברית ואיראן. דגלים גרמניים רשמו אי נוכחות. גם האזרחים הגרמניים. אשה כבת שבעים, רקדה ברחבה עם דגל ישראל ודגל איראן בכל אחת מידיה. בעלה נרצח על ידי המשטר והיא הצליחה להימלט. כשהחלו לטפטף את הידיעות על מותו של חמינאי היא התחילה לבכות בלי הפסקה. "עין ימין שלי בוכה על המדינה שלי ומה שקרה שם ועל בעלי, ועין שמאל שלי בוכה מאושר".
מפגין אחר, הדגל ההיסטורי של אירן כרוך מסביב לצווארו, בידיו קולאז' עם דמויות הילדים האיראנים שנרצחו על ידי השלטונות, אמר לי: "אין גרמנים. מגיעים באלפים להפגנות בעד עזה כבר שנתיים וחצי, עם כאפיות והכל, אבל עבור איראן אין להם זמן". חלק מהמפגינות ניגשו עם ורדים בידיהן וחילקו אותם בנימוס לשוטרים. "אני חושבת שזו הפתעה לכל אחד מהצדדים", אמרה לי מפגינה אחת, "בשבילם לקבל פרחים במקום אלימות מהמפגינים, ובשבילנו לדבר עם השוטרים בפרחים ולא באלות או בגז מדמיע".
איפה היו הגרמנים? יום אביב היה בשבת בברלין, יום אביב ראשון לאחר חורף קפוא ומדכא. כולם היו בחוץ, אבל לא בהפגנה. שתו אספרסו ואפרול, ובערב אולי ראו בבית את הדיווח של פון דר טאן המאופרת בטלוויזיה. האיראנים היו שקופים עבורם. במרחק כמה מאות מטרים מהשגרירות האמריקאית, עמדו כמה עשרות לא מעטות של נשים גרמניות עם שלטים בידיהן והפגינו נגד ההתקפה על איראן. זה היה מחזה סוריאליסטי. לא רק מאות המטרים שהפרידו בין נשים שהפגינו עבור החופש והמורשת והמשפחות שלהן, לבין נשים שהפגינו נגדן, אלא לחזות בעומקו של הקשר הגורדי שנקשר בין תעשיית הווק לאיסלאם הקיצוני.
השמאל הגרמני בחר לא להגיע להפגנת ענק במינכן, שהביעה תמיכה במפגינים האיראנים. זה כנראה היה יותר מדי עבורו
