לאון שימונוב הוא זגג צמרת עם צוות שפועל במרכז, והוא צוחק כשאומרים לו שזו שעתם היפה של הזגגים. "כל אחד שאני נכנס לעבוד אצלו אומר לי, 'אה בטח אתה עושה קופה עכשיו'. ואני מסביר שתמיד יש עבודה, עכשיו פשוט יש יותר לחץ וצועקים לך 'דחוף דחוף דחוף'. בעלי דירות אומרים לי: 'אתה בטח רק מתפלל לדברים כאלה'. חס וחלילה! מי מתפלל? עכשיו אני בדרך הביתה בכלל, כי הילדים גם ככה על הקצה ומחכים לי למגילת אסתר. למי שקרא לי אמרתי שאם הוא לא מתאפק יום, אז שייקח זגג אחר, אני אבין".
גם יאשה, הבעלים של "מגה-גלאס" שעובד בתל-אביב, עסוק עכשיו מעל לראש. הוא דור שני לזגגות, אבא במפעל והוא מסתובב עם הצוות. "כילד, במקום צעצועים שמו לי זכוכיות בידיים", הוא אומר. "הסיבוב הקודם היה מטורף, בזירה של פינסקר נכנסנו לבניין כדי לבדוק מה אפשר לעשות ותוך כדי הקיר כמעט נפל עלינו, גרם מדרגות התחיל להתפרק והכריזו על הבניין כמבנה מסוכן אחרי שהיינו בפנים. הבניין ממש קרס עלינו".
מה מצבכם כמה ימים לתוך מלחמה?
לאון: "מאות אנשים מתקשרים לזגג בכל פגיעה, גם אם הם קילומטרים ממנה ונפגעו מההדף. אני מקבל 30-40 טלפונים ביום ואי אפשר לרצות את כולם, אבל מה שאפשר עם הצוות שלי, אז מגיעים באהבה. בסיבוב הקודם אי אפשר היה לכמת את זה, היינו מתחילים בשעה שש בבוקר וחוזרים ב-12-1 בלילה. איך העובד שלי אמר לי? הכפפות לא מספיקות להתייבש. אני לא זוכר באיזה רחובות הייתי, מבחינתי אני שם בווייז, ואני כל הזמן בכל מקום. הזמינו אותי אנשים מכל הסוגים, כולם רוצים הכל כמה שיותר מהר. משרדים שנפלו להם חלונות מקומה שלישית והיו צריכים סגירה זמנית, חנויות שחייבות מעכשיו לעכשיו כי שמעתי, כשהלכתי לקחת מידות, שגונבים מהחנויות וממש יכולים להרים להם חצי סחורה". אנשים מפילים עליך את הלחץ שלהם?
"ברור שאני גם פסיכולוג. גברים מבוגרים שמזמינים אותי יושבים בצד בשקט, אבל נשים מבוגרות שכבר גרות בבית חמישים שנה, כואב להן המצב הזה והן מדברות ומדברות, ואני בתור גבר קשה לי לעשות שני דברים ביחד, אז אני אומר לה 'אפשר כוס קפה? או מים?'".
כדי לשלוח אותה למטבח?
"לא! כדי שאני אוכל לשבת שם שתי דקות רגע ולהקשיב, ואז להמשיך לעבוד. אני לא גובה אקסטרה על הכלה נפשית".
באיזה מצבים אתם מוצאים דיירים?
לאון: "עצובים. גם ככה קשה עם המלחמה, אז כשהדבר הכי יקר שלך שאמור להגן עליך מהמצב בחוץ נפגע, זה חוסר אונים. הייתה לי לקוחה בסיבוב הקודם בבת ים, בבניין ליד ההוא שחטף פגיעה ישירה, שבכתה דמעות בטלפון, אמא עם ילדים קטנים שלא יכלה לישון בבית כשהכל היה ככה פתוח, והיינו אצלה עד שתיים בלילה, עד שהכל היה סגור".
יאשה: "אנשים עכשיו קר להם בלי חלונות, אלה המקרים הכי נואשים שיש. הייתי אצל מבוגרים וגם אצל חבר׳ה צעירים עם דירות מחולקות, שמשאירים לך מפתח ומבקשים שתזגג להם עד הלילה. יצא לי לשבת עם לקוחה מבוגרת, כנראה ערירית ואין לה את מי לשתף, ודיברנו איזה חצי שעה ונתתי לה סבלנות, לא משנה העומס. צריך להיות בן אדם לפני העבודה".
יש תעריף מלחמה?
לאון: "לא, איך אני אחייב על זה? מה אני אעשה, תעריף שתיים של תיקון בלילה? זה לא עובד ככה. זה הכל תלוי במחירים של האלומיניום והזכוכית. ואני אגיד לך מה, אני אעלה 15% במחיר ואז מה? הרי בסופו של דבר מי משלם את רוב הנזקים? מס רכוש שמפצה את הבן אדם, ואז מעלים את המע"מ, ואם המחירים של עבודות כמו שלנו עולים יותר, המדינה תעלה את המס יותר. אז למה מלכתחילה לעשות דבר כזה לעצמי? המחיר אותו מחיר. מלחמה מקפיצה את המחזור, חד וחלק, אבל הכי חשוב שהכבישים ריקים, זה תענוג".
בזירת הנפילה בתל-אביב יש הרבה בתים לשימור, ואלו לא זכוכיות רגילות.
יאשה: "אנחנו עושים בתים לשימור פה באזור רוטשילד בתל-אביב ומתקינים מה שנקרא גם ׳זכוכית סבתא׳ עם שבלונה. אלה בתים של מעל מאה שנה, אתה מרגיש שגם הם ראו כבר הרבה".
