מי? נועה שכטר (41), במאית ומחזאית. בימים אלה עולה בתיאטרון החאן ההצגה "מי שסוכתו נופלת" שכתבה וביימה על פי ספרו רב-המכר של צבי בן מאיר. שכטר סוגרת מעגל אחרי שהתחילה כבריסטה בקפה של תיאטרון החאן, וכשהמסך עלה התיישבה באולם לצפות בהצגה, חולמת לעבור מעמדת הקפה למרכז הבמה. אחרי לימודי משחק, בימוי וכתיבה, כתבה מחזות קצרים, עבדה כמנהלת פסטיבל התיאטרון הקצר, ניהלה את התיאטרון הגאה הראשון בארץ, ועכשיו היא חוזרת לתיאטרון שבו הגישה קפה עם הצגה שכתבה וביימה.
אל תחכו לטובות. "נשים, בכל תחום צריכות לדעת שהדברים תלויים ביוזמה שלנו. אנחנו חייבות ליזום ולהבין שאף אחד לא מחכה לנו לאורך המסלול. למרות שזה משתנה בשנים האחרונות ויש יותר נוכחות נשית בכתיבה ובבימוי, ותנועה מאוד יפה של קידום נשים למקצוע, אין מספיק נשים כותבות. זה משהו שצריך לשנות ושאנחנו מתעסקות בו לא מעט גם בתוך פורום היוצרות לתיאטרון, שמטרתו לקדם נשים במקצוע. זה מה שאני רוצה להגיד לנשים – אל תחכו לטובות מאף אחד. תמצאו את הדרכים להביא את עצמכן לידי ביטוי ואת החומרים שלכן לעולם. אני למשל, הייתי יושבת בבית, כותבת מחזה, משוכנעת שהוא טוב ושיש לו מקום על הבמה, אבל למרות שהתאמצתי, המחזות שלי לא הגיעו לבמות. בסוף הבנתי שהדרך היא לשבור בעצמי את המחסום, ולא לחכות לאף אחד".
שכטר חברה להקמת "פרויקט המחזאים" שבו מעלים מחזות קצרים בצוותא, שהמנכ"ל שלה, חיימון גולדברג היה היחידי שפתח להם את הדלת. "הבנתי שכדי לפרוץ צריך שיכירו אותנו, אז הקמנו לעצמנו מסגרת. באמנות צריך לפעול ולהיות בתנועה ביחד כל הזמן. זה הופך את הדרך הארוכה הזו להרבה יותר קלה".
לידה שקטה. כאשר סיימה את בית הספר למשחק התקבלה להיות העוזרת האישית של עומרי ניצן בתיאטרון הקאמרי, ואלמלא טרגדיה אישית שעברה, היא בעצמה מודה שיתכן שהייתה נשארת בתפקיד לאורך זמן, ולא הייתה מפציעה הכותבת שבה. אלא שכיוון שחכמה הדרך מן ההולכים בה, הפכה הלידה השקטה שעברה לסוג של כן שיגור רגשי ומקצועי, ששינה את מהלך חייה.
"היום לי ולבן הזוג שלי, אבי גולומב, שהוא שחקן, יש שני ילדים נפלאים ובריאים, אבל אובדן ההיריון הראשון כששנינו מאוד צעירים ומצפים כל כך לתינוק שהיה אמור להיוולד - היה רגע מטלטל בחיים שלנו, שהפך עבור שנינו למכונן. לא הצלחתי להמשיך להחזיק בעבודה שלי. הרגשתי פגומה, אשמה, הרגשתי שההיריון אבד בגללי, ולא היה בי את הכוח לחזור לעבודה, לא רציתי את כל המבטים המרחמים ואת השאלות, ואחרי חופשת הלידה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, פשוט לא חזרתי".
ללא עבודה? "כשמצאתי את עצמי מחוץ לעבודה בתיאטרון, קיבלתי דרייב אחר, להביא את עצמי למרכז כיוצרת, להתאמן בעצמי, להוציא את היצירה שבי. היום מדברים הרבה יותר על לידות שקטות, ויש יותר נשים וזוגות שמביאים את הנושא לפרונט, מה שמתבקש נוכח הבושה והאשמה שמלוות מצבים כאלה, אבל לצערי זה עדיין נושא לא מספיק מטופל בתיאטרון או בקולנוע, ואין מספיק יצירות שעוסקות בו באופן מרכזי ולכן צריך עוד ועוד לדבר על זה". עוד נושא לא מדובר שהיא מעלה בימים אלה לבימת החאן, הוא זה שבמרכז רב-המכר "מי שסוכתו נופלת" - צעיר בחברה הדתית שנמשך לגברים, אבל נאלץ ללכת בתלם, ולהתחתן עם אסתר. "אודי בן משה, המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, נתן לי לקרוא את הספר והציע לי לעבד אותו. הבנתי שזו הזדמנות לעשות תיאטרון במיטבו ולהציץ לסיפור שמתקיים בעומקה של חברה סגורה. בעולם הדתי יש הרבה מאוד גברים עם 'נטיות הפוכות', שמתחתנים עם נשים סטרייטיות וזה סבל נוראי עבור בני הזוג. המחזה עוסק בחבלי הפרידה של ביני ואסתר".
זוגיות באותו מקצוע? "אני ואבי ביחד כבר כמעט 20 שנה. הכרנו בבית הספר למשחק, גדלנו ביחד לתוך הזוגיות והמקצוע, ואנחנו מיומנים בלתת אחד לשני מקום ליצור ולפרוח. אנחנו קוראים חומרים אחד של השני, מלווים ביצירות, אבי מגיע לראות ראנים וחזרות שלי, ונכון, זה לא תמיד פשוט, תמיד יהיה סביב זה עניין, אבל זה חשוב לנו. ולכן אנחנו הולכים לטיפול זוגי ושמנו את הפרגון ההדדי הזה כדגל במערכת היחסים שלנו", היא אומרת וגם מודה שתמיד יכולה להיות פנקסנות, כי בכל רגע נתון יש מי שנמצא במקום מצליח יותר, ועושה יותר, אבל הטיפול והמודעות עוזרים לשמור על הקשר.
