בכל פעם שהאזעקה מגיעה, סימונה ברק לא הולכת למרחב המוגן: "אני אומרת למטפלת שלי 'לכי', הרי מה זה יעזור אם שתינו נמות? אבל היא נשארת". סימונה לא בוחרת שלא ללכת למקלט או לממ"ד - היא פשוט לא יכולה לעשות זאת.
ברק בת ה-63 מרותקת לכיסא גלגלים מזה כשנתיים וחצי, לאחר שנפצעה קשה בתאונה סמוך לביתה: "תמיד הייתי פעילה, מארגנת, עוזרת. וברגע אחד עברתי לצד השני". מאז התאונה, ברק רואה את העולם מגובה כיסא הגלגלים שלה. פתאום, כל מהמורה במדרכה היא מכשול בלתי עביר. כל מדרגה היא מחסום.
במלחמה, הקושי מתעצם, ועל ירידה אל המקלט השכונתי אין מה לדבר: "זה בלתי אפשרי עם כיסא גלגלים. כשיש אזעקה - אני מתפללת", היא אומרת. במועצה המקומית הוסיפו לאחרונה מיגונית על פני הקרקע, אך היא אינה נגישה לכיסא גלגלים שכן הכניסה אליה כרוכה בטיפוס על מדרגה. מה גם שהמיגונית מרוחקת מביתה של ברק. "עד שאגיע לשם עם כיסא הגלגלים, המלחמה תיגמר", היא אומרת בצחוק מריר. במועצה המקומית גבעת זאב אמרו במענה לפניית "ידיעות אחרונות" כי בשטח המועצה קיים גם מרחב מוגן נגיש, אך סימונה מציינת כי הוא נמצא במרחק 20 דקות מביתה. הטילים, למרבה הצער, מהירים יותר.
גם ציפי אונגר, תושבת חיפה, לא מתפנה אל המקלט השכונתי - היא יודעת שאין בזה טעם: "כל מדרגה היא בשבילי כמו עשר", מסבירה אונגר בת ה-55, המתניידת עם הליכון. בסבב הלחימה הקודם עם איראן התפנתה אונגר, על חשבונה, לאילת. הפעם היא נשארה בבית. "המקלטים לא נגישים", היא אומרת, "למה לא דאגו למיגונית נגישה במרחק סביר מהבית? אנחנו עד כדי כך בלתי נראים?"
אין מבוגר אחראי
ברק ואונגר הן רק שתיים מתוך קבוצה גדולה מאוד של נשים וגברים עם מוגבלות שאינם יכולים להגיע בזמן למרחב המוגן. סמוך למלחמה הקודמת באיראן הוגשו לבג"ץ שתי עתירות של ארגונים חברתיים, "בזכות" ו"מכון ירושלים לצדק", שביקשו לחייב את המדינה לגבש תוכנית סדורה לפינוי אוכלוסיות עם מוגבלות בשעת חירום. אך הישועה לא הגיעה מבית המשפט - ובינתיים נגמרה המלחמה: "בית המשפט אמר לנו: כשתהיה בעיה - תפנו", אומר עו"ד גיא אקוקה, שהגיש את העתירה מטעם מכון ירושלים לצדק. בסוף השבוע האחרון הגיש אקוקה עתירה נוספת בעניין מטעם “בזכות”, אך בג"ץ קבע כי ההליכים לא מוצו. "אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה. זה לא עניין תיאורטי - אנשים עם מוגבלות נפגעים כי הם לא יכולים להתפנות. המדינה צריכה לפעול מבעוד מועד, ולא לחכות לאסון".
במשרד הרווחה אומרים כי הם אחראים רק לפינוי אוכלוסיות עם מוגבלות שנמצאות במסגרות הרווחה, ומציינים כי כבר בתחילת המלחמה פונו דיירי מסגרות רווחה כאלו למסגרות מקבילות עם מרחב מוגן. במשרד מפנים את האחריות לשלטון המקומי ולפיקוד העורף, ומהשלטון המקומי נמסר כי "הרשויות המקומיות עושות כל שביכולתן".
מה למשל הן עושות? פינוי לחניונים תת-קרקעיים - אפשרות שגם הוצעה לציפי בידי עיריית חיפה. אך לדבריה, האפשרות הזאת אינה ריאלית עבורה שכן, "מי שיש לו בעיות נגישות לא יכול לישון על מזרן, כי אחר כך אי-אפשר לקום". הפתרון עבורה נמצא לאחר שלושה ימי לחימה - לא מטעם המדינה אלא בחסות עמותת "נגישות ישראל", שמפעילה מערך לסיוע עבור אנשים עם מוגבלות במצבי חירום.
בשטח אפשר למצוא יוזמות נוספות להקל על חייהם של הקשישים והמוגבלים במלחמה: בעיריית תל-אביב יחד עם הקרן לידידות, הציבו בכמה מקלטים מיטות מתקפלות לקשישים - כיוון שחלקם נמנעים מלרדת למקלט בשל התנאים שאינם מתאימים להם. גם עמותת בית הגלגלים, שהבתים שלה משמשים כמרכזים חברתיים לצעירים עם מוגבלות פיזית, קלטה בימים האחרונים כמה משפחות שאין להן מרחב מוגן נגיש.
אך יובל וגנר, יו"ר נגישות ישראל, מזכיר כי יוזמות נקודתיות כאלה אינן תחליף למדיניות סדורה: "למרות שהכתובת על הקיר - לא יושם על ידי המדינה כל פתרון למיגון נגיש לאנשים עם מוגבלות ולקשישים".
המחדל המתמשך
לדברי ד"ר עדית סרגוסטי, אחראית קידום מדיניות בארגון בזכות - המרכז לזכויות אנשים עם מוגבלות, היעדר מרחבים מוגנים נגישים אינו גזירת גורל: "חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות קובע את זכותו של כל אדם עם מוגבלות לנגישות של כלל השירותים הניתנים לציבור, גם בקשר להתגוננות אזרחית ובקשר למצב חירום. על פי החוק, משרד הביטחון היה מחויב להתקין תקנות שיסדירו את הנושא כבר לפני 20 שנה, אך התקנות טרם הותקנו. מדובר במחדל מתמשך".
לדבריה, "הבעיה הובאה שוב ושוב לפתחם של כל הגורמים הרלוונטיים מאז 7 באוקטובר וביתר שאת מאז המלחמה הקודמת באיראן, אך היא טרם נפתרה".
למרבה האבסורד, מתברר כי גם המענים הקטנים שמציעה המדינה, לא מיושמים. סמוך למלחמה הקודמת באיראן, פרסם משרד הרווחה נוהל זמני המאפשר לקבוצות מסוימות של אנשים עם מוגבלות לנופשונים - למשל משפחות עם יותר משלושה ילדים או אנשים שהתנהגותם מסכנת את הסביבה או את עצמם, אך מנתונים שנמסרו לבקשת "ידיעות אחרונות" עולה כי המשרד לא פועל באופן אקטיבי לפרסום הנוהל הזה: מתוך 264 מקומות בנופשונים, אוכלסו מתחילת המלחמה 23 מקומות בלבד - כמחצית מהם בידי מי שביתם נפגע מטיל. כלומר, פחות מ-15 איש פונו בידי משרד הרווחה בשל היעדר מיגון, גם כשהדבר התאפשר.
סימונה ברק, בת 63: "זה בלתי אפשרי לרדת למקלט עם כיסא גלגלים, ועד שאגיע למיגונית הקרובה - המלחמה תיגמר"
