רחל הקטנה מתרוצצת בלובי של מלון גרנד קורט בירושלים, לבושה שמלת מלמלה ורודה וכתר לראשה. "התחפשתי למלכת אסתר", היא מכריזה. אביה, הרב יצחק ביטון, קורא לה. "רחל, תראי לעיתונאי איך את יודעת את האל"ף-בי"ת". והיא, רק בת ארבע, מדקלמת במהירות את כל האותיות, בלי לטעות ובלי להתבלבל. "היא גם יודעת כבר לקרוא", אומר האבא. "אשתי מורה, היא לימדה אותה".
לכאורה, סיטואציה פורימית רגילה. אבל לא. כי הגבר שחור הכיפה והזקן, שגאה כל כך בבתו הקטנה, איבד יומיים קודם לכן את שלושת ילדיו הגדולים, שנהרגו מפגיעת הטיל האיראני סמוך לבית מגוריהם בבית-שמש: יעקב, שאמור היה לחגוג השבוע את יום הולדתו ה-17, ואחיותיו אביגיל בת ה-15 ושרה בת ה-13. "רחל היא היחידה שנשארה לנו", הוא אומר בשקט.
11 צפייה בגלריה
ציון רווח, אביו של גבריאל. "הוא מת במקום שהוא הכי אהב, בית הכנסת" | צילום: יובל חן
(יובל חן)
יעקב, מספר אביו, נועד לגדולות. "למדנו יחד חלקים גדולים של הש"ס. בבר-מצווה שלו הוא נשא דרשה שרק גדולי החכמים יכולים לדרוש. אני מעריך שבתוך חמש שנים היה מגיע להיות דיין, כמוני, בבית הדין לענייני ממונות.
"גם הבנות היו ילדות חכמות, מושכיילות (משכילות). הם היו אהודים על כולם, מקבלים קומפלימנטים בכל מקום".
את השבעה יושבת משפחת ביטון במלון שאליו פונתה. אבלוּת בעיצומו של היום השמח ביותר מבין מועדי ישראל. "חובה לקיים את מצוות הפורים", מסביר יצחק. "ממש כמו שבת. משלוחי מנות, מתנות לאביונים, קריאת מגילה, סעודת פורים".
שלושה אחים, ילדים, שנרצחו זה לצד זה – קשה לדמיין מכה נוראה יותר למשפחה. האמונה, מבהיר האב השכול, אינה מפחיתה מהכאב. אבל היא מספקת נחמה מסוימת. "הקדוש ברוך לוקח אליו את הנשמות הכי גבוהות, שיהיו כפרה על כלל עם ישראל', מסביר יצחק. "הוא יכול היה לקחת אחד מהילדים, או שניים, אבל בחר לקחת את שלושתם. ודאי שזה לא קל, זה לא פשוט, אבל זו גזירת עליון, ואנחנו לא חוקרים במופלא מאיתנו".
כשהמלך כרע ברך
יעקב בנו-בכורו היה חבר קרוב של גבריאל ברוך רווח בן ה-16, שנרצח אף הוא באסון שגדע את חייהם של חמישה אנשים נוספים: רונית אלימלך ואמה שרה, יוסף כהן ואמו ברוריה ואורן כ"ץ. "יעקב בעצם רומם אותו והוביל אותו למקום שהוא הגיע אליו", מספר יצחק על החברות בין שני הנערים. "גבריאל גם היה תלמיד שלי".
את אביו של גבריאל, ציון יעקב רווח, פגשנו בבית המשפחה בשכונת הנשיא בבית-שמש, כ-150 מטר ממקום נפילת הטיל. הוא בן 61, אב לשניים, הגדול שבהם נהג טנק, מתגורר כל חייו בבית שבו נולד וגדל. לאשתו רינה חמישה ילדים נוספים מנישואיה הראשונים. "כשגבריאל נולד, אשתי כבר הייתה בגיל מבוגר יחסית", מספר ציון. "אז היא אמרה: 'זהו, הגיע המלאך שחיכיתי לו הרבה זמן'. לכן קראנו לו על שם המלאך גבריאל. ועכשיו הוא למעלה, עם המלאכים".
ציון, שעסק במשך שנים בתחום השיפוצים עד שחלה, בנה במו ידיו את בית הכנסת שספג פגיעה ישירה. "הקמתי את בית הכנסת לפני כ-15 שנה מעל המקלט", הוא מספר. "זה היה גם כולל לאברכים שהיו לומדים תורה וגמרא. בכל בוקר גבריאל היה פותח את בית הכנסת לתפילת שחרית, ובערב היה סוגר אותו. במוצאי שבת היה מנקה את בית הכנסת לקראת יום ראשון, שכשהאברכים יגיעו, הכל יהיה נקי. הייתה סתימה בביוב, הוא היה משחרר אותה בעצמו. הוא היה הגבאי והכל. ילד בן 16 בסך הכל, שחזר בתשובה והתחזק. לא נרגילות, לא מועדונים. והוא מת בתוך בית כנסת. במקום קדוש. במקום שהוא הכי אהב.
11 צפייה בגלריה
דודו עמר, ראש סניף בית שמש של איחוד הצלה. "בעוד שבועיים נפתח קורס חובשים חדש שייקרא 'קורס רונית'" | צילום: יובל חן
(יובל חן)
"הוא תמיד היה גאה שאבא שלו בנה את זה. היה אומר לכולם: 'זה בית הכנסת של אבא שלי'. יעקב ביטון, שנרצח עם שתי אחיותיו, היה החבר הכי טוב שלו. הם עשו הכל ביחד, גבריאל ויעקב. דיברו שעות בטלפון. היו נוסעים הרבה לבאבא סאלי בנתיבות. הייתי אומר להם: 'שבוע שעבר הייתם שם, בשביל מה אתם נוסעים שוב?'"
באוהל האבלים שהוקם בחצר הבית, ליד שולחן עמוס שתייה ועוגות, מעביר אחד מחבריו של ציון שיעור תורה. "זה האחיין שלי, יהודה, בן דודו של גבריאל", מצביע ציון על אחד האבלים. "אחותו נרצחה בפיגוע בנהריים".
ב-13 במארס 1997, באי השלום בנהריים, פתח חייל ירדני באש ורצח שבע נערות מבית-שמש שהיו בטיול בית ספר. אחת מהן הייתה עדי ז"ל, בת 13 במותה. אחיה הצעיר, יהודה מלכה, היה אז בן תשע. "ההורים שלנו חירשים, ואחותי עדי הייתה הפה והאוזניים שלהם", הוא מספר. "היא זאת שתיווכה בינם לבין כולם בשפת הסימנים, היא זאת שהייתה מלווה אותנו לבתי הספר. היינו אומרים עליה שהיא הקול של אבא ואמא שלנו. מאז שנרצחה, התפקיד עבר אליי ולאחי התאום. למדנו תרגום לשפת סימנים והיום אני מנהל פה, בבית-שמש, את המרכז הקהילתי לאנשים עם מוגבלות, שכולל גם מועדון חירשים. אנחנו ממשיכים את עדי, רק בדרך אחרת".
אחת התמונות הזכורות מאותו אסון היא של חוסיין, מלך ירדן, שהגיע לבית-שמש לבקר את המשפחות, כורע בפניהן על ברכיו. "ישבנו שבעה על עדי בבית שלנו ברחוב פה ממול", משחזר יהודה. "אני זוכר שהוא הגיע אלינו הביתה עם בנימין נתניהו, שגם אז היה ראש ממשלה, וביקש סליחה בשם העם הירדני. אמא שלי איבדה אז את ההכרה.
"פגיעת הטיל החזירה אותי אחורה. גם אז היה פורים. גם אז נרצחו ילדים. גם אז כל הרחוב הזה היה סגור, עם אמבולנסים ואוטובוסים. האסון שקרה השבוע הוא כמו נהריים על סטרואידים".
זה האסון השלישי שפוקד את המשפחה ואת השכונה. "בשנת 1976, בערב פסח, נכנסה משאית לתוך הבית של סבתא שלי, פה, ברחוב הנשיא, ונהרגו ארבעה. הרחוב הזה תמיד היה זכור בגלל האסון של משפחת מלכה. ועכשיו כל רחוב הנשיא נמצא בטראומה אחת גדולה. קשה להספיד אדם אחד, אז תשעה?"
11 צפייה בגלריה
אברהם קאפ, ראש זק"א בית שמש, ומאחוריו שרידי מכוניתה של רונית ז"ל. "הייתי בהרבה זירות, זו קשה במיוחד" | צילום: יובל חן
(יובל חן)
אפוד כתום, יום כתום
במקום שבו נפל הטיל, מעל המקלט המבוקע, היכן שהיה בית הכנסת של ציון רווח ואיננו עוד, אנחנו פוגשים את דודו עמר, ראש סניף בית-שמש של איחוד הצלה. עמר, מהראשונים שהגיעו לזירה המזוויעה, היה חבר קרוב של רונית אלימלך, חובשת מתנדבת בארגון שנהרגה לצד אמה, שרה. "רונית ואני הכרנו כמעט 30 שנה", הוא מספר. "לא מזמן עברתי דירה, אבל גדלנו יחד בשכונה, למדנו באותו בית ספר, היינו יוצאים יחד עם כל החברים. בבית-שמש הוותיקה כולם מכירים את כולם".
עמר מנהל נכסים באזור ירושלים של קבוצת מבנה נדל"ן, אבל חלק ניכר מזמנו הוא מקדיש להתנדבות באיחוד הצלה. "אני קודם כל חובש ורק אחר כך ראש הסניף", הוא מבהיר.
"דודו מצטנע, יש לו סניף גדול", אומר אלי ביר, נשיא ומייסד איחוד הצלה.
"משהו כמו מאה מתנדבים", מספר עמר. "ובעוד שבועיים בעזרת השם אנחנו פותחים קורס חובשים חדש שייקרא 'קורס רונית', על שם רונית אלימלך. הקורס נמשך שמונה חודשים ואחריו יש תקופת הסמכה. צריך להיות במספר אירועים, להצטרף לחובשים בשטח ולצאת להציל חיים.
"רונית הייתה הראשונה מהקורס שלה שסיימה את תקופת ההסמכה. אני קיבלתי אותה לאיחוד הצלה. כשהיא הייתה אצלי בראיון, שאלתי אותה: 'למה את רוצה להיות חובשת באיחוד הצלה?' ואז רונית אמרה לי: 'זה החלום של הבן שלי ואני רוצה להגשים אותו'. אמרתי לה, 'אם זו הסיבה, התקבלת'. זה מראה איזה בן אדם היא הייתה".
רונית, אם חד-הורית, הותירה אחריה שלושה יתומים. אחד מהם, א', בן 14, הוא נער עם צרכים מיוחדים. ביר, שהכיר אותה אישית, מראה לי סרטון שצולם באירוע של הארגון, לפני כשנה. "הסייעת בכיתה שלו היא חובשת אצלכם, מתנדבת", מספרת לו רונית בסרטון תוך כדי שהיא מחבקת את בנה. "היא עשתה להם פעילות בכיתה לגבי הארגון והבן שלי חזר הביתה ואמר: 'אמא, אני רוצה שתהיי חובשת באיחוד הצלה'". ואז היא מורידה את האפוד הכתום של איחוד הצלה ומלבישה אותה לבנה.
זמן קצר אחר כך, בבר-המצווה, העניק ביר לבנה של רונית מעיל כתום משלו. בסרטון נוסף, לבוש במעיל, אומר א': "תודה רבה על המתנה המושלמת הזאת. נשמור אותה בבית. אני רוצה להגיד לך: תביא את יחידת הכלבים של איחוד הצלה שאני אלמד מהם איך להציל אנשים. ותבוא אלינו לשתיית כוס קפה או תה חם. בר-מצווה שמח בשבילי".
ביר ראה כבר הכל, וזו לא קלישאה: ב-7 באוקטובר נהרגו שלושה מתנדבים של איחוד הצלה. אבל כשהוא מדבר על רונית וילדיה, קולו נסדק ועיניו דומעות. "זה סיפור טרגי כל כך, והילד הזה הוא ילד מתוק מדבש. רונית הייתה חובשת מצטיינת. היא הייתה רצה לשלושה-ארבעה אירועים ביום להציל חיים והולכת לבתי חולים, והכל למענו, כי רצתה שיום אחד, כשיגדל, גם הוא יתנדב".
עמר: "רונית הייתה פעילה מאוד. בדיוק עכשיו עשינו קורס מסייעי ALS (קורס החייאה מתקדם – י"ק) והיה צריך להתארגן שם עם אוכל. אמרה לי, 'דודו, תקשיב, אוכל אני מביאה'. מה את מביאה אוכל? מדובר באיזה 30 חבר'ה. אמרה, 'אל תדאג'. באתי להביא לה כסף, שתקנה אוכל. אמרה: 'אני שמה את הכסף בצדקה'.
"היא גם עשתה מיזם לזכר משפחת ביבס. קראה לו 'יום כתום' – שזה גם הצבע של איחוד הצלה וגם מסמל את אריאל וכפיר ביבס הג'ינג'ים. לפני כל פורים היא הכינה משלוחי מנות, אספה תחפושות ועברה בבתי החולים כדי לחלק לילדים מאושפזים. לפני שנהרגה היא עוד הספיקה לחלק משלוחי מנות ותחפושות ל-800 ילדים. והיא אמרה לי, 'דודו, אני אמורה לקבל ביום ראשון עוד משלוחים כדי לחלק לעוד ילדים'. אף פעם לא חשבה על עצמה. תמיד למען האחר".
ביר שומע את הסיפור הזה בפעם הראשונה. הוא נעמד מול ההריסות ומצלם סרטון שישלח לירדן ביבס. "דודו סיפר לי סיפור, אתה חייב לשמוע. דודו, תספר את זה לירדן ולכל המשפחה שישמעו". עמר מספר על המיזם של רונית, וביר חותם את הסרטון: "מדהים שיש אנשים כמוה. זה לזכר שירי, אריאל וכפיר. עם ישראל כולו אוהב אותך, חיבוק מכולנו באיחוד הצלה".
הבטן מתהפכת
כשעתיים אחרי נפילת הטיל, זירת האסון המתה אדם: אנשי פיקוד העורף בקסדות הכתומות והצהובות, משטרת ישראל, זק"א, כוחות רפואה, כיבוי והצלה ועיריית בית-שמש. בזה אחר זה העמיסו אנשי זק"א את גופות הנרצחים בשקיות הלבנות על משאית, ממש כמו ב-7 באוקטובר. רובם ככולם גם היו שם, בעוטף, באותם ימים נוראים.
"הייתי בכפר עזה, בכל המקומות הכי קשים ובזוועות הכי גדולות", יספר לי אחר כך אברהם קאפ, 51, ראש צוות זק"א בית-שמש ותושב העיר זה כשלושה עשורים. "הייתי בהרבה זירות. בכל הפיגועים בירושלים. אבל פה זה קשה במיוחד כי אני מכיר חלק מההרוגים, אני גר פה, חי איתם, ולהוציא אותם מהחדר, מהמקלט, זה מאוד-מאוד-מאוד קשה. הבית שלי חמש דקות נסיעה מפה. שמעתי את הפיצוץ וכשבאנו ראינו את הכל בוער".
גם הוא הכיר היטב את רונית אלימלך. "היא הייתה האמא של המתנדבים, עוזרת בכל מה שצריך. אישה עם נשמה. פייטרית. היא נרצחה ליד אמא שלה כשעזרה לה לרדת למקלט".
עמר ניגש אל ביר כשבידו תיק חובש שרוף – התיק של רונית. "ברגע שקרה המקרה", יספר לי כשניפגש שוב למחרת, "קיבלתי טלפון מאחת המתנדבות שהיא חברה מאוד-מאוד טובה שלה. היא סיפרה שהילדים של רונית התקשרו אליה ואמרו שהם לא מוצאים את אמא שלהם. הגעתי לזירה, עוד לא הבנו מה קורה, מי נגד מי, התחלנו לטפל בפצועים ותוך כדי אני קולט את הרכב שלה" – הוא מצביע על הרכב השרוף ששוכב בצד. "ורואה שמבצבץ מתוכו תיק חובש כתום עם בלון חמצן. שלפתי את בלון החמצן ואת התיק ומצאנו את מכשיר הקשר שלה שעף מהפיצוץ. במשך שעות היא הייתה מנותקת קשר, כך שהייתה תקווה מסוימת, עד שבוצע זיהוי ודאי והודיעו למשפחה".
ציון, אביו של גבריאל רווח, היה באותו זמן בסידורים בירושלים. "שמעתי בחדשות שטיל נפל בבית-שמש על בית כנסת", הוא מספר. "לא תיארתי לעצמי שזה הבית כנסת שלי. רק פה באזור יש ארבעה בתי כנסת. ואז אשתי מתקשרת אליי, אומרת לי: 'תבוא מהר הביתה, הבית כנסת שלך התפוצץ'.
"אני בא הביתה, דבר ראשון הולך לחפש את הבן שלי, כי ידעתי שהוא שם. מתקשר אליו, הוא לא עונה לי. בדרך כלל הוא עונה מיד. התקשרתי לכל בתי החולים. כלום. לקחו ממני בדיקת די-אן-איי. אמרו, 'הוא נחשב כרגע נעדר'. וב-11 בלילה באו שתי בחורות, אחת מהן רופאה, באה עם תיק של תרופות וזריקות. איך שראיתי את התיק הזה אמרתי: זהו. הלך לי הילד. התברר שהוא בא לרדת למקלט והפיצוץ תפס אותו במדרגות".
שלושת ילדי משפחת ביטון הספיקו לרדת למקלט ונהרגו שם. שאר האנשים שהיו במקלט – כ-30 איש – ניצלו. "אשתי תמר, אני והקטנה נשארנו בבית והם רצו למקלט", מספר יצחק. "אנחנו גרים 20-30 מטר משם. פתאום אני שומע פיצוץ אדיר. התקרה נפלה, עפו זכוכיות. ראיתי עשן שחור מיתמר מבית הכנסת והבנתי שהדברים לא פשוטים. יצאתי החוצה וראיתי שבית הכנסת לא קיים יותר. הכל נחרב. גם המקלט". את בשורת האיוב קיבלו ההורים רק למחרת האסון.
על זירת האירוע בבית-שמש היה אחראי מפקד מחוז ירושלים והמרכז של פיקוד העורף, אל"מ אוהד חיים מויאל. פלוגה ג' של היחצ"א (יחידת החילוץ הארצית) היא הכוח הראשון של הפיקוד שהגיע למקום. המ"פ סא"ל (במיל') ניר גלברד מקיבוץ געש הוא סמנכ"ל רכש וחלפים בחברה שמייבאת אוטובוסים. "בדרך לשם תום, קצינת התנהגות האוכלוסייה של הפלוגה, כבר גיבשה עבורי תמונת מצב", הוא מספר. "כשהגענו, נשארו בזירה רק לכודים מתים, ואנחנו חילצנו את השלושה האחרונים".
גלברד, 50, משרת ביחידה מאז 2008 והשתתף גם במשלחות חילוץ בחו"ל, כולל ברעידת האדמה בהאיטי, שגבתה כרבע מיליון קורבנות. אבא לשלושה ילדים, הגדולה שבהם השתחררה השבוע משירותה הצבאי כתצפיתנית באוגדת עזה. "מבחינתי", הוא אומר, "ברמה האישית והרגשית, אחד הדברים הקשים באירוע בבית-שמש הוא מקום פגיעת הטיל: בבית כנסת, בזמן לימוד תורה. ואני לא אדם דתי".
סא"ל (במיל') הדס ניר, עורכת דין במחלקת הבג"צים של הפרקליטות, היא קצינת התנהגות האוכלוסייה (קה"א) של היחידה. אחד מתפקידיה המרכזיים הוא בניית תמונת מצב של האוכלוסייה – לברר בכל האמצעים האפשריים מי היה בזירה ומי לא. היא גם זו שנותנת את האישור הסופי שכולם חולצו, שכל החללים זוהו, ושלא נותר איש מתחת להריסות. "לא רק שזו אחריות כבדה מאוד על הכתפיים, אלא שהבטן ממש מתהפכת", היא אומרת. "זה דורש בגרות והכנה מקצועית כדי שנוכל לעמוד מאחורי ההמלצה הזאת, שסגרנו את סיפור האוכלוסייה".
הם גם אלה שפוגשים את האנשים שהגיעו לחפש את קרוביהם ויקיריהם וחוששים לגורלם. "וגם אותם אנחנו רוצים לשמוע, לתשאל ולקחת מהם פרטים", אומרת ניר. "מלאכת התשאול היא משימה מורכבת, שנעשית ברגע מאוד קריטי. האנשים שלי עושים אותה ברגישות רבה יחד עם אנשי הרווחה של הרשות המקומית".
היא בת 42, נשואה ואם לשני ילדים קטנים. "נפרדתי מהם בחיבוק ובנשיקה בשבת בבוקר, ומטבע הדברים מפגש עם נעדרים שהם ילדים זה משהו שמאוד נוגע. תוך כדי האירוע אתה מאוד חדור משימה, אבל כשאנחנו מבינים שהמשימה שלמה ומשהו בדברים שוקע, אתה מבין את המשמעויות".
חמירא סכנתא מאיסורא
בזמן שראש העירייה שמואל גרינברג הגיע לזירה עם צוותים רבים של העירייה, סגנו חנוך דרנגר, הממונה על שפ"ע (שיפור פני העיר) ויו"ר הנהלת המתנ"סים, פתח נקודת קליטה למשפחות מפונות במתנ"ס השכונתי, כמה מאות מטרים מהזירה. "הגיעו קרוב ל-600 משפחות, כמה אלפי אנשים", הוא מספר. "את כל המשפחות שמהנדס העיר קבע שהבית שלהן אדום או צהוב – כלומר לא ראוי למגורים – פינינו לשלושה בתי מלון בירושלים. מדובר ב-160-150 משפחות".
דרנגר, 50, חסיד גור, נולד וגדל ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב, כ-200 מטר מהמקום שבו פגע הטיל במוצאי שבת. לפני כ-30 שנה עבר לבית-שמש. את השכונה שבה נפל הטיל הוא מתאר כמיקרוקוסמוס של עם ישראל: "ותיקי בית-שמש, חילונים, חרדים ודתיים-לאומיים, יוצאי אתיופיה. שכונה מאוד מעורבת. וכולם חיים בהרמוניה ומכירים זה את זה. ברגע ששמעו מי נהרג מיד אמרו: 'הבן של זה, הבן של זאת, האחיין של ההוא'".
אחד האתגרים בבית-שמש הוא להביא למודעות של האוכלוסייה החרדית הגדולה את הנחיות פיקוד העורף וחשיבות המרחב המוגן. "בקהילה החרדית אנשים לא נחשפים לתקשורת, לא רואים טלוויזיה, לא יודעים שטיל של חצי טונה יכול להוריד 15 בניינים. וכשאנשים לא חשופים לזה, צריך להסביר להם למה חשוב לשמור על ההנחיות.
"אנחנו עובדים קשה מאוד בקהילה החרדית כדי להחדיר את המסר הזה, בעיקר דרך הרבנים. היום למשל (שלישי) היה מפגש של היקל"ר, יחידת קישור לרשות של פיקוד העורף, עם 40-30 נציגים של הקהילות. שאלו המון שאלות, כשהשאלה הראשונה היא: מה עוזר לנו ללכת למקלט אם נהרגו אנשים במקלט? אז איש היקל"ר אומר: 'היו במקלט 30 איש, כמעט כולם יצאו בחיים'.
"אנחנו צריכים להשקיע הרבה יותר בהסברה בתוך הקהילות החרדיות ולהגיד לאנשים: צריך לקיים מצוות, צריך ללמוד תורה, אבל יש בגמרא משפט בארמית שאומר: 'חמירא סכנתא מאיסורא', סכנה יותר חמורה מאיסור. אם אסור לעשות משהו אבל יש בכך סכנה, הסכנה גוברת".
למשל, ביטול תורה. הוא מצביע על תמונה גדולה של האדמו"ר מגור, שתלויה בלשכתו. "האדמו"ר שלנו הורה כבר ביום הראשון למלחמה לסגור את מוסדות החינוך של גור והם ננעלו על סורג ובריח. הבן שלי לומד בבני-ברק. נסעתי להביא אותו הביתה כי מוסד הלימודים שלו נסגר".
אגף שפ"ע, שעליו הוא ממונה, אחראי בין היתר לנקות את הרחובות סביב הזירה כדי שאפשר יהיה לפתוח אותם לתנועה מהר ככל האפשר. הם לא עושים זאת לבד. כשחזרנו לשם, יומיים אחרי האסון, רחוב הנשיא היה מלא מתנדבים מארגונים שונים שעסקו בפינוי ההריסות מהבתים. אחד מהם הוא חגי לביא, בן 50 מירושלים, ראש מערך הגיוס בתנועת "הרבעון הרביעי". הוא הגיע לכאן עם 20 מתנדבות ומתנדבים של התנועה, בהם בנו, קצין קרבי בקבע שלחם תקופה ארוכה בעזה.
"קיבלנו שתי משימות מרכזיות בבית-שמש", מספר לביא. "הראשונה היא להגיע לשכונות האחרות, שלא נפגעו, ולראות שהמקלטים שמישים. פינינו כמה מקלטים מציוד כדי שהתושבים יוכלו להיכנס. והמשימה השנייה היא לפנות פה הריסות באתר הנפילה".
בחור צעיר ותזזיתי בחולצה סגולה מפנה הריסות מהבית הצמוד למקום הפגיעה יחד עם כמה מתנדבים של עמותת "לב אחד". אמיתי מרצ'נט קוראים לו, בן 21, חייל משוחרר שמתגורר באחת השכונות הסמוכות. "איך שנפל הטיל באתי לפה לראות אם צריך עזרה", הוא מספר. "ביום הראשון לא היה לנו כל כך מה לעשות. יום אחרי זה כבר הגיעו 'לב אחד' האלופים ועוד מלא אנשים.
"אני לא קשור לשום ארגון. כוח אדם, ברוך השם, יש פה הרבה. מה שצריך פה זה הכוונה. מישהו שיגיד: 'אחי, בוא, צריך אותך פה, צריך אותך שם'. אתה רואה פה, אחי, חצי מהבית עף. יש הרבה בטון שנשבר. אז אנחנו מפנים את ההריסות. מבחינתי, זה מה שצריך עכשיו בעם ישראל".
וזה גם המסר של יצחק ביטון. "שלושה ילדים, זה דבר שהוא מעל הטבע. זו הדרך של הקב"ה להגיד לנו שאנחנו צריכים להתעורר. להפסיק עם שנאת החינם בינינו, כי זה מה שמוביל לרוב הגזירות שבאות על כלל עם ישראל. זו נקודת התורפה שלנו".
יום אחרי שהביא את ילדיו למנוחות, הוא כבר חושב כיצד להנציח אותם. "אנחנו רוצים להקים ישיבה שתהיה מגדלור של תורה וחסד לכלל עם ישראל לעילוי נשמתם ולעילוי נשמת כל הנפטרים. וכל מי שיוכל לעזור בדבר הזה, אנחנו נשמח מאוד".
גם חגי, חובש הכיפה הסרוגה, מאמין שמתוך האסון הנורא תצמח תקווה. "אני מקווה שכמו שהעם שלנו עובד ביחד כל כך טוב בחירום, הוא יעשה את זה גם בשגרה".
