מרחב מוגן מחוסן / אם הגעתם עד הנה - קודם כל ברכות, זה לא היה קל - ספק אם נותרה לכם הסבלנות לשמוע עוד על נפלאות החוסן הישראלי, שראוי כמובן לכל הכתרים שנקשרים בשמו והוא מאפיין אגפים נרחבים בכל המחנות, האמונות, המגדרים, ואפילו חוצה את הקו המפריד החשוב מכולם: היחס לראש הממשלה. בכל זאת, עולם ללא חמינאי הוא בהכרח קצת יותר טוב.
למעשה, ניכר כי פלח האוכלוסייה הכי שקוף במלחמה הוא אלה שמרגישים פחות את משק כנפי ההיסטוריה ויותר את רעידות השיתוק, העצבים, העייפות, הנזק בפרנסה, הטראומה לילדים, אובדן השליטה בחיים, החשדנות כלפי ממשלה וצבא שכבר הדגימו אי אילו פערים בין הצהרות למציאות, וכמובן, איך קוראים לזה, פחד מוות. ברוב כלי התקשורת האנשים הללו מוצגים כמקל בגלגלי ההתעלות אך בדרך כלל פשוט מתעלמים מהם.
לכן, אם שלטונות המורל כמובן מאשרים זאת, השורות הבאות מוכרזות כמרחב מוגן מפני חוסן. כולם מוזמנים ומוזמנות: ישראלים שלא מתרגשים עד דמעות ממעמד קריאת המגילה במקלטים (ואין להם שום בעיה עם קריאת מגילה, אם צריך להבהיר) ויותר בוכים על עוד התנפצות של אשליית החזרה לשגרה (ואולי גם הבית יוחרב בדרך); משפחות שמתפרקות בגלל עוד סבב מילואים לא מתוכנן ואמורות להסתפק בטפיחות על השכם; וספקני מלחמה שכבר שמעו על "ניצחון שיעמוד לדורות" והחזיק שמונה חודשים, אבל דווקא הם אלה שזוכים ליחס של תמהונים רופסים, כאילו שהחיים שלהם ושל קרוביהם לא נמצאים באותה סכנה. זה לא מקלט מפואר, אין כיבוד קל, בידור כבד וצילומים מופתיים של אבישג שאר ישוב (שאחד מהם מופיע בעמוד 9 במוסף זה). אף כתבת לא תיגש אליכם לשאול בהתפעלות מאיפה אתם שואבים את אין-הכוחות שלכם. אבל לפחות לא ינזפו בכם על קוצר הרואי הגיאו-אסטרטגי, יאשימו אתכם בסיוע לאויב או סתם יעשו כאילו אינכם קיימים. 250 המילים האחרונות מוכיחות אחרת.
שגרת טרור / אפשר היה לחשוב שדימויי ה"חלוצים" ו"מגיני הארץ" המודבקים השכם והערב לאנשי הגבעות יחייבו אותם, לכל הפחות, להוריד הילוך מול הפלסטינים בגדה בזמן שהצבא והמשטרה עושים שפגטים כדי להתמודד בכל החזיתות, תוך כדי מצוקת כוח אדם ושחיקה כתוצאה של טרפת בת שנתיים וחצי. אבל כנראה שטרור יהודי נחשב ל"פעילות חיונית" בימינו ולכן אינו כפוף להנחיות החירום במשק.
וכך בזמן שכל המדינה בערך יושבת במקלטים, התפתח ביום שני בכפר קריות אירוע מזעזע, שבהתאם לנסיבות סבל מתת-סיקור (ולא שבימים נורמליים הוא היה מקבל הרבה יותר מזה): על פי התחקיר הצבאי, זה החל בעלייה של יהודי עם בולדוזר על שטח פלסטיני, הידרדר לזריקת אבנים מהצד הפלסטיני ולהגעת תגבורת יהודית ונגמר בירי קטלני לעבר שני פלסטינים, שככל הנראה לא היו מעורבים.
לפי כתב כאן 11, חיים גולדיטש, אחד היה אבא לתשעה ילדים והשני אבא לשמונה. היורה, לפי החשד, הוא תושב מאחז שגם משמש חייל בהגנה המרחבית, מה שיצר מחלוקת מי צריך לחקור את הפרשה (אנחת רווחה: הוסכם שצריך לחקור), המשטרה או מצ"ח. הפור נפל על האחרונים, שנכון למועד כתיבת שורות אלה לא עצרו את החשוד.
אגב, שלושה ימים קודם הותקפו פעילי שמאל באלימות קשה באזור הכפר קוסרא על ידי יהודים, שזינקו מתוך הריינג'ר שהממשלה נתנה להם. עד כמה קשה? אפילו נשיא המדינה, לא בדיוק מגדלור של אומץ, הוציא גינוי, אם כי הוא בחר להדגיש ש"האירוע החמור הזה מצטרף למספר אירועים קשים ופסולים מהזמן האחרון, שבראש ובראשונה פוגעים במפעל ההתיישבות ובשמה הטוב של מדינת ישראל בעולם". ובכן, נשמע שבראש ובראשונה מה שנפגע זה הראש של האנשים שחוטפים אלות וכדורים בזמן שהצבא והמשטרה לפחות עקביים בשגרה ובחירום - הם בכל מקרה עומדים מנגד.
לך מאיר / מאז שאלוהים פקד על אברהם אבינו לעזוב את ארצו ומולדתו, הפועל "לך" לא זוכה להקשרים חיוביים למעט בשני עולמות: ספורט ומוזיקה. כשכדורגלן שועט לעבר השער וכדורסלן מסתער על הסל, ה"לך" מהספסל או מהקהל הוא הרוח הגבית שדוחפת אותם לקראת הרגע שאחריו תהילת עולם (או צלקת לכל הקריירה). במוזיקה זה קצת אחרת: ה"לך" הוא הרגע שבו דווקא הכוכב בקדמת הבמה מפנה אותה כדי שאחד הנגנים יזרח. למשל ה"לך אלפנט!" של אהוד בנאי לגיטריסט יוסי אלפנט ז"ל, ב"עיר מקלט". הוא לא הלך אלא טס.
למאיר ישראל ז"ל היו הרבה רגעי "לך": בלהקת תמוז, בהופעה המשותפת של אריק איינשטיין ושלום חנוך, באינספור להקות והקלטות שבהן לקח חלק וגם באלבומי הסולו. הוא לא דרש את ה"לך": מתופף נהדר כמוהו, וירטואוז קבוצתי, מנווט אותו אליו מעצם הכישרון, הכריזמה, התשוקה, הניסיון.
לפני כמעט 30 שנה ה"לך" של ישראל קיבל הנצחה רשמית: זה קורה לקראת סוף הביצוע של "האהבה הישנה" של שלמה ארצי, מתוך אלבום הופעה שיצא ב-1997. ארצי מסיים את הפזמון האחרון (ואצלו לא תמיד יודעים שהוא אכן האחרון) וצועק "לך מאיר, לך!" ישראל נוטל ממנו את המקל (ובעצם המקלות) ולא מתחרע אלא מנחית את המטוס העדין שנקרא "להקה" באלגנטיות רועשת. 40 שנה הוא ישב מאחורי גבו של ארצי, והאחרון הוא מספיק פדנט כדי לדעת שמעטים הנגנים שאפשר להישען עליהם כל כך הרבה זמן.
השבוע מאיר ישראל הלך בפעם האחרונה. ה"לך מאיר" לא הולך לשום מקום.
בשלוש מילים / איפה אתם בפסח?
משפט בשבוע: "ראש הממשלה נתן לי להוביל מערכה ביחד איתו" ( השרה גילה גמליאל מפגינה את שתי התכונות הכי חזקות שלה: צניעות וחיבור למציאות)
רות, עבור / בזמן מלחמת המפרץ הגיעה לישראל ד"ר רות וסטהיימר ואף קפצה לביקור באולפן של הערוץ היחיד בטלוויזיה, כדי לחלק למגיש הנבוך מנשה רז מספר עצות על זוגיות וכמובן סקס בזמן מלחמה. שש הדקות החמודות והמשעשעות הללו זמינות בארכיון של תאגיד השידור הציבורי וימשיכו להיות רלוונטיות כל עוד יש צורך בממ"דים.
