כמעט מהרגע הראשון, העימות הנוכחי לא היה מערכה ממוקדת בין ישראל וארצות-הברית לאיראן אלא מלחמה אזורית שכוללת מדינות רבות ומאיימת לגלוש מעבר לגבולות המזרח התיכון. המערכה שניטשה כמעט שנתיים וחצי, מאז 7 באוקטובר, הייתה גם היא בעלת ממד אזורי ועולמי, אבל זו הנוכחית עולה עליה: היא לא ממוקדת רק בישראל, ומתאפיינת בעוצמה צבאית רבה יותר.
במוקד השבוע האחרון עומד חיסול חמינאי. זהו הזעזוע הקשה ביותר שהמשטר האיסלאמי ספג בתולדותיו, יותר ממבצע עם כלביא וגל המחאה האחרון. החיסול פגע ביסוד מרכזי של המשטר, ומציג אותו כחסר אונים בפני הזירה הפנימית – שרובה עוין אותו – כמו גם בפני העולם, שבמשך שנים רבות הורתע מהשלטון הזה וכעת מעניק לגיטימציה לתקיפה שלו. כל זאת מבלי שבעלות בריתו הוותיקות, ובראשן רוסיה וסין, נחלצות לעזרתו, מה שכולא אותו בבידוד קשה מבית ומחוץ.
4 צפייה בגלריה
המסר בקריקטורות שפורסמו השבוע בעיתון "אל־ערבי אלג'דיד", שיוצא בבריטניה במימון קטאר: נתניהו דחף את טראמפ למלחמה
חוסר האונים האיראני בולט במישור הצבאי. אחרי שכבר נגרעו מטהרן מערכות ההגנה האווירית בעימותים הקודמים, הפגיעה מעמיקה: שוב מתבצעת "עריפת צמרת" רחבה שכוללת את שר ההגנה, הרמטכ"ל ומפקד משמרות המהפכה, לצד השמדת הצי ופגיעה קשה במערך ביטחון הפנים. התגובה האיראנית ממוקדת בשיגור טילים, רקטות וכטב"מים, אמנם באפקטיביות נמוכה מבעבר (ירידה של 80 אחוז בהיקפים מאז שבת), אך עדיין תוך כדי הפגנת רצף תפקודי וחתירה לאסטרטגיית התשה נגד כל אויביה של טהרן.
הפגיעה הישראלית-אמריקאית לא ממוקדת רק במערכים הצבאיים, בגרעין ובהנהגה, והיא מלווה ברצון להחלפת המשטר. התקווה היא שההתקפות העזות ייצרו תנאים לערעור המשטר באמצעות מהפכה עממית. רעיון הפלת המשטר נשמע בעיקר מצד ישראל, ובאופן מוגבל יותר מצד ארצות-הברית, אך כמעט שלא מועלה ביתר מדינות המזרח התיכון. התקדים ההיסטורי היחיד היה ב-1999 בקוסובו, כשנאט"ו קידמה מתקפה שהובילה לתהפוכות פוליטיות ביוגוסלביה לשעבר.
ברקע נשמעים דיווחים על חימוש מיליציות כורדיות בניסיון לערער את המשטר, דבר שמעלה תהיות רבות. עידוד מיעוטים (ובפרט הכורדים) מתקבל בחוסר נוחות במזרח התיכון ומעורר חרדות מיצירת כאוס באיראן שיגלוש לאזור כולו, כשברקע חשד מ"מזימה" בדחיפת ישראל ברוח טיפוח המיליציות בעזה, מה שעלול לגרום לפירור מדינות ערב או להחלשתן.
"לא ברור איך גיוס מיעוטים מהפריפריה יסייע למיטוט השלטון בטהרן המרוחקת מהחבלים הכורדיים, והציבור הפרסי עוד עלול לראות בכך איום על לכידות המדינה האיראנית", מסביר פרופ' מאיר ליטבק, ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב. "מעבר לכך, המיעוטים השונים באיראן (כחצי מאוכלוסיית המדינה – מ"מ) מסוכסכים בינם לבין עצמם. למשל, הכורדים והאזרים. לא ברור אם הכורדים סומכים לגמרי על האמריקאים שאך באחרונה נטשו אותם כאשר התמודדו עם שלטון א-שרע בסוריה".
4 צפייה בגלריה
המסר בקריקטורות שפורסמו השבוע בעיתון "אל־ערבי אלג'דיד", שיוצא בבריטניה במימון קטאר: נתניהו דחף את טראמפ למלחמה
חמינאי, הדור הבא
המשטר בטהרן אמנם סופג מהלומות עזות, אבל לפחות לעת עתה אין סימנים מעידים לקריסתו, כמו חלל שלטוני או עריקות המוניות, גם לא מחאות ענק שמונהגות בידי אופוזיציה מאורגנת בראשות הנהגה מוסכמת. בניסיון להמחיש יציבות ויכולת תפקודית למרות המכות וההשפלה הקשה, מונו כבר בעלי תפקידים במקום אלה שחוסלו, ובראשם היורש המסתמן למנהיג חמינאי – בנו מוג'תבא בן ה-56. כמו אביו, גם הוא דבק בקו קיצוני וזוכה לתמיכת משמרות המהפכה.
טראמפ, מצידו, רואה במתקפה רכיב מרכזי בניסיונו לעצב סדר עולמי חדש. ערעור המוסכמות שהשתקף במבצע בוונצואלה מעמיק בעימות נגד איראן. וושינגטון מגבה חיסול מנהיג מדינה (מהלך תקדימי מבחינת ישראל) וחותרת צבאית לערעור המשטר שלה, תוך התייחסות אליו כארגון טרור ו"ציד" שיטתי של הנהגתו ומוסדותיו, שדוחף את ההנהגה בטהרן לפעול כמחתרת נרדפת. כל זאת, כשוושינגטון נהנית מתמיכה בינלאומית רחבה יחסית, בעיקר לנוכח דימויו של המשטר כמדכא ורצחני מבית, ומעודד טרור עולמי.
על הדרך טראמפ מחסל חשבונות עם מי שעומד בדרכו: הוא הכריז על הפסקת קשרי המסחר עם ספרד, שסירבה להתיר לכוחות אמריקאיים להשתמש בשטחה, בעוד ראש ממשלת בריטניה, שהיסס בנוגע למתן סיוע לוושינגטון, ננזף על ש"הוא אינו צ'רצ'יל".
חיזבאללה, כצפוי, לא יכול היה להבליג על חציית הקו האדום של חיסול חמינאי והצטרף למערכה, חרף חולשתו והלחץ הכבד מבית, שהתבטא בהכרזת ראש ממשלת לבנון סלאם נוואף השבוע ולפיה לא יותר לארגון לפעול במישור הביטחוני. הארגון נקלע במהרה ל"מארב" של ישראל שנערכת כבר זמן רב לפעול נגדו, בפרט במאמצי השיקום שלו ובנוכחותו מדרום לליטני. חיזבאללה, בניסיון לתרץ מדוע שוב סיבך את לבנון בהרפתקה שמסיבה חורבן בשירות איראן, הסביר שבמשך 15 חודשים נקט הכלה למרות ההתקפות המתמשכות של ישראל, וכי "פעילותו הפעם נועדה להגן על לבנון".
4 צפייה בגלריה
המסר בקריקטורות שפורסמו השבוע בעיתון "אל־ערבי אלג'דיד", שיוצא בבריטניה במימון קטאר: נתניהו דחף את טראמפ למלחמה
"חיזבאללה נתון בדילמה קשה: ברור היה שישראל תגיב בכוח לתקיפה מצידו, אבל אי-תגובה נתפסת בעיניו כחמורה יותר לדימויו ולקשריו עם טהרן", מסביר דני סיטרינוביץ, מומחה לאיראן ולציר ההתנגדות. "למרות כניסתו למערכה, הארגון פועל באופן מדוד יחסית, ומקווה כנראה שלא תתפתח מערכה רחבה ושהמלחמה נגד איראן תסתיים מהר בלי שהמשטר יתמוטט".
בפועל, הארגון שותף להתשה שמקדמת איראן, מתואם עימה צבאית – כפי שהשתקף במטחים מסונכרנים שבוצעו השבוע – ודרוך לאפשרות של מהלך קרקעי ישראלי רחב בדרום לבנון. כל זאת מבלי שנתקל – לפחות לעת עתה – בניסיון אכיפה רציני מצד ממשלת ביירות. את התסכול ביטאה השבוע אליסה, הכוכבת הלבנונית הפופולרית ביותר בעולם הערבי, בציוץ שהעלתה: "תפקיד הממשלה הוא להכריע כדי להגן על חיי האזרחים ממפלגה שהפסיקה להיות תנועת התנגדות והפכה לארגון טרור".
4 צפייה בגלריה
המסר בקריקטורות שפורסמו השבוע בעיתון "אל־ערבי אלג'דיד", שיוצא בבריטניה במימון קטאר: נתניהו דחף את טראמפ למלחמה
המתווכת מטווחת
העולם הערבי, בפרט מדינות המפרץ, חווה השבוע שילוב בין הלם, חרדה ותסכול. למרות שמדינות ערב הבהירו לפני המתקפה – מאחורי הקלעים ולפניהם – שהן מתנגדות למהלך נגד טהרן, זו תקפה אותן באופן חסר תקדים, תחת כסות לא משכנעת של "מאמץ לפגוע נקודתית ביעדים אמריקאיים". התקיפות אמנם פגעו בנכסים אמריקאיים (למשל, השגרירות בסעודיה ובסיסים בכווית, בחריין וקטאר), אבל גם במבני מגורים, נמלי תעופה אזרחיים ותשתיות אנרגיה, ובראשן מתקני חברת עראמקו הסעודית ואתרי הפקת הגז של קטאר (בעקבות זאת הייתה באירופה עלייה של 90 אחוז במחירי הגז ושל 17 אחוז במחירי הנפט הגולמי, ונרשמו ירידות שערים בבורסות ברחבי העולם). התקיפות לא פסחו גם על עומאן, ששימשה מתווכת בין איראן לארה"ב, ועל קטאר, שניהלה יחסים חמימים עם טהרן.
המאמץ האיראני נובע, כך נראה, מהנחה שאם מדינות ערב ייפגעו קשות, הן יפעילו לחץ על האמריקאים לסיים במהירות את המלחמה. "אנו מצפים שמדינות ערב יעבירו את חוסר שביעות הרצון שלהן לאמריקאים, אבל הנחינו את כוחותינו לנקוט זהירות במסגרת התקיפות בשטחן", הסביר השבוע שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י בראיון.
תגובת מדינות ערב משקפות בלבול וסבך אינטרסים: אמנם הן מגנות את איראן, אבל לא שיבחו את המתקפה עליה ואת חיסול חמינאי. "מדינות המפרץ ניצבות בפני אתגר כפול: יירוט מטחי הטילים לצד הגנה על היציבות הפנימית לנוכח מאמץ איראני לגייס כוחות הנאמנים לה", מסביר החוקר הבחרייני ד"ר אחמד אל-ח'זאעי, וממחיש שהאיום מטהרן לא מסתכם רק באיומים הצבאיים אלא באפשרות שינסו להתסיס את המיעוטים השיעים הגדולים החיים במדינות המפרץ (במקרה של בחריין מדובר בכ-60 עד 70 אחוז מתושבי הממלכה) או לקדם טרור בשטחן, כפי שכבר עשו בעבר.
בשלב זה, מדינות המפרץ משתבחות בשיעורי יירוט גבוהים של כטב"מים וטילים (איחוד האמירויות היא בעלת ההישגים הגבוהים ביותר) וממוקדות באיתור תאי ריגול וטרור איראניים, אבל נזהרות מהכרזות לגבי השתתפות פעילה בלחימה. גם אם הדבר יתרחש, מדובר במהלך סמלי, כיוון שאין בכוחן להשפיע דרמטית על המערכה, שמובלת בלעדית על ידי ארצות-הברית וישראל.
בעולם הערבי נראו השבוע דברים שהם בגדר שגרה בישראל, אך מטלטלים את עמי האזור: פאניקה של אזרחים במקומות בילוי במפרץ שמותקפים בטילים; ביטול קווי טיסות ליעדים באזור; לוויות של הרוגי המתקפות (למשל, אנשי צבא כוויתים); הודעות יומיות לציבור מטעם ראשי מערכות הביטחון, הכוללות הנחיות בתחום המיגון; סיורים מתוקשרים של מנהיגים לעידוד הרחוב, כמו ארוחת איפטר שערכו בכירי איחוד האמירויות בקניון במדינה; ואף ביטויי הומור ציני כמו בירדן, שבה משתבחים בציניות בהקמת שווקים ייעודיים להיקף האדיר של שברי הטילים והכטב"מים.
את התחושה המורכבת במדינות המפרץ ממחיש בשיחה איתי העיתונאי הסעודי עבד אל-עזיז ח'מיס: "האנשים במפרץ מלאי זעם כלפי טהרן, אך במקביל גם מאוד זהירים. רוצים הרתעה, אך חרדים מהתרחבות המלחמה ומפגיעה חמורה עוד יותר בתשתיות הלאומיות, וכלל אינם בטוחים שמיטוט המשטר באיראן הוא יעד בר-מימוש".
אף שישראל ומדינות ערב מוצאות את עצמן בשוחה אחת מול אויב משותף, לא מדברים בעולם הערבי על אחדות גורל שמחייבת הידוק של שיתוף הפעולה, בריתות או פריצת דרך בנורמליזציה, כפי שטען השבוע נתניהו בנוגע לסעודיה. למרות הטלטלה, רבים בעולם הערבי עדיין חשדנים כלפי אפשרות שהתקיפה נגד איראן נועדה לספק לישראל הגמוניה אזורית (כשברקע מקנן תסכול לנוכח התחושה שהשפעתו של נתניהו על טראמפ גדולה יותר מזו של מנהיגי האזור). קריקטורות בעיתונות הערבית השבוע שיקפו את הנרטיב הרווח, שנראה כי גורמים בעולם הערבי מנסים להנחיל במערב: נתניהו שולט בטראמפ ומניע אותו לקדם מלחמות ברחבי העולם.
התנאי הסעודי
השבוע האחרון שבר שיא נוסף ברכבת ההרים הבלתי נפסקת של השנתיים וחצי האחרונות. מדובר בהתפתחות היסטורית שמשקפת שיפור במצב האסטרטגי של ישראל, אבל עדיין מלווה בערפל כבד. כמו פעמים רבות מאז 7 באוקטובר, ישראל קצרה הישגים צבאיים מרשימים בקנה מידה עולמי המשקפים עליונות טכנולוגית ומודיעינית, והעימות הנוכחי מבשר על היפוך יוצרות: המלחמה שנראתה בראשיתה כמימוש חזון ציר ההתנגדות להכחדת ישראל הופכת לתחילת הקריסה שלו.
עם זאת, מתחדד הצורך באסטרטגיה סדורה ובגישה מפוכחת, דרישה שלא פעם מוגדרת "חמוצה" ו"משביתת שמחות", אך חיונית לכל מי שלמד מאז 7 באוקטובר להיזהר מאופוריות וסיסמאות ומהו המחיר שמשלמים אם נשענים על יסודות חלולים אלה. בהקשר הזה מומלץ להתמודד עם שלוש דילמות:
1) היעד העליון חייב להיות הכחדת איומי הטילים והגרעין על ישראל, בעוד החלפת המשטר עלולה להתברר כמשימה סבוכה וממושכת במדינת ענק בת 93 מיליון איש, כשברקע עולה האפשרות שהוא אולי ישרוד אך יהיה מוחלש, ואולי יופל בהמשך בעקבות מחאה.
2) נטרול הגרעין – בעיקר האורניום המועשר שקבור באדמה ותשתיות שטרם נפגעו – עשוי להצריך הסכם, גם אם בתנאים משופרים או תכתיב אמריקאי נחוש (יעד שעולה ברמיזות של טראמפ).
3) בעולם הערבי דבקים (עד כה, לפחות) בעיקרון שלפיו קידום נורמליזציה עם סעודיה לא יתאפשר בלי דיון בנושא הפלסטיני, שממנו מקפידים בישראל לברוח. ח'מיס מסביר בהקשר הזה: "סביר שהקשרים הביטחוניים בין ישראל לסעודיה יהודקו מאחורי הקלעים, אבל נורמליזציה גלויה תמשיך להיות תרחיש בלתי סביר אם לא יהיה דיון בנושא הפלסטיני".
לכל אלה מצטרפת שאלה עמוקה הנוגעת לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל בעקבות 7 באוקטובר שלא נוסחה (כמו התחקירים שלא התקיימו): האם הכרעות וניצחונות מוחלטים, השמדת אויב והנדוס תודעת עמי האזור הם יעדים הניתנים למימוש? אויביה המרים של ישראל, ובראשם איראן, חיזבאללה וחמאס, ספגו מהלומות עזות, אבל עד עתה לא התפוגגו. תרחיש כזה תלוי בעיקרו בזעזועים שמתפתחים מבית, עם השפעה מסוימת של דחיפה מבחוץ: בסוריה הדבר הביא לקריסת שלטון אסד, בעזה ובלבנון (ההרוסות) טרם מסתמן בעבוע פנימי, ובאיראן קיימת תקווה לכך. מקבלי ההחלטות, שחלקם מלגלגים על אשליית המזרח תיכון החדש של אדריכלי אוסלו, נדרשים גם הם להפנים את האזהרה לגבי ערבוב מסוכן בין משאלות לב להערכת מציאות מדויקת.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין שבאוניברסיטת תל־אביב.
