המערכה עם איראן זוכה בעיקר לפרשנויות ביטחוניות, מדיניות ואסטרטגיות. הציבור, מתורגל היטב, למד לחיות בצל הטילים וגם לקיים חיים. לצד ההישגים המרשימים היו גם אסונות נוראיים. בתים ועולמות שנחרבו, 12 איש ואישה ששילמו בחייהם. כל אחד ואחת – עולם שלם. את החלק הצנוע הזה בטור אקדיש לסיפור אחד על שתי נשים: רחל שיחור בת ה-89, והמטפלת שלה, מרי אן דה ורה, בת ה-32.
מרי, המכונה בפי כל מישל, הגיעה ארצה מהפיליפינים ב-2019 והחלה לעבוד אצל רחל חודשיים לפני 7 באוקטובר. היא טיפלה בה במסירות אין קץ ולשתיים היה קשר קרוב ואוהד. למרות שרחל התקשתה להגיע למקלט הציבורי, מישל לא עזבה אותה לרגע. בסבב הנוכחי משפחתה של רחל מצאה לה דירה זמנית עם ממ"ד, אבל עוד לפני שהשתיים הספיקו לעבור – טיל פגע בבניין שבו התגוררו ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב. גם הפעם, עם הישמע האזעקה, מישל נשארה לצידה של רחל, ושילמה על כך בחייה.
מישל לא לבד, 11 עובדים סיעודיים נהרגו מאז 7 באוקטובר בזמן שהיו צמודים למטופלים שלהם.
רחל, ניצולת שואה, חולצה מבין ההריסות ורק ביקשה לשמוע מה עלה בגורלה של האישה שטיפלה בה במסירות כל כך גדולה. בבית שנהרס היו אין-ספור ספרים שהיו חשובים לה, כדוקטור לפילוסופיה וכסופרת. לאחר האובדן הנורא של מישל ושל כל רכושה, ביקשה הקשישה אם ניתן יהיה למצוא לה ספר אחד שהיה קרוב לליבה באופן מיוחד – "חורבן יהודי אירופה" מאת ראול הילברג.
הרשתות החברתיות עשו את הקסם שלהן ואנשים טובים התגייסו למצוא את הספר, וגם את כתבי קפקא שכל כך אהבה. בתוך זמן קצר גם יד ושם וספריית בית אריאלה יצרו קשר, הסיוע הקהילתי הלך והתרחב. אנשים שכלל לא הכירו את שיחור נרתמו לעזור למשפחה למצוא לה מטפלת. אנשים שכלל לא הכירו את מישל התגייסו לסייע לבן זוגה, האלמן הטרי, בכל מה שיידרש לו. "דברים שמרגשים אותי - אלמנות צה"ל שרוצות לסייע לאלמן של מישל", כתבה מיכל קסטן קידר, חברה של המשפחה שנרתמה לסיוע, ואלמנת צה"ל בעצמה.
וכך, בתוך אסון נורא, בתוך מלחמה בלתי נגמרת, שוב נרקם מרחב של חסד. מרחב של אנושיות פשוטה, של הושטת יד. בין ההריסות והאובדן, הזכירו הישראלים שוב ממה עשוי בית באמת.
