רס"ב דוד רצאבי | לוחם מג"ב
מחגיגות יום הנישואין לחילוץ ילדה מבניין שהופצץ
כשהחלה המערכה מול איראן, בבוקר של השבת שעברה, לוחם מג"ב רס"ב דוד רצאבי בדיוק חגג יום נישואים עם אשתו במלון דן אילת.
"כבר באזעקה הראשונה, בשמונה ורבע בבוקר, הבנתי שהתחילה המלחמה", מספר רצאבי, "לא חיכיתי לקריאה מהיחידה, ותוך דקות התקפלנו מהמלון ועשיתי את דרכי חזרה הביתה לחולון".
בשעה חמש אחר הצהריים, רצאבי כבר ישב בג'יפ החפ"ק של זרוע תל־אביב במג"ב מרכז, מסייר עם חבריו ברחובות העיר, מוכן להגיע לכל זירת נפילה. בתשע בערב נשמעה אזעקה. "ירדנו מהג'יפ, הלכנו למרחב מוגן סמוך, לא חולפת דקה ושומעים 'בום' חזק", הוא מספר, "בקשר מתחילים דיווחים עם כתובת של זירת נפילה. טסנו לשם והיינו הכוחות הראשונים שהגיעו למקום. הזירה נראתה מאוד קשה: מכתש ענק על הכביש, עשן מכל עבר, מכוניות ודירות עולות באש, חוטי חשמל חי גלויים. אבל ברגע הזה אתה לא חושב אם זה מסוכן, אם יש סכנת התחשמלות או שהבניין יכול לקרוס. אני והלוחמים נכנסים פנימה, מחלקים בינינו את הקומות ומתפללים שלא נמצא המון גופות בבניין ההרוס".
רצאבי ולוחם נוסף עלו לקומה השלישית והחלו בסריקות. "שמענו המון צעקות", הוא משחזר, "אבל בתוך הדירות גם הזזנו בידיים את ההריסות כדי לחפש לכודים שלא יכולים לצעוק. מצאנו אנשים עם מבט המום, מכוסים כולם באבק של הקירות. ואז, מתוך אחת הדירות, שמענו צעקות 'תעזרו לנו, תעזרו לנו', ונכנסנו פנימה".
באחד החדרים הם נתקלו באישה שעל ידיה ילדה קטנה. "הן לבשו פיג'מות, היו בהלם טוטאלי, במצוקה גדולה, והפנים של הילדה היו קפואות, עם אבק עליהן. היא הייתה לדעתי בת ארבע או חמש. אני רק שמחתי שהן עומדות על הרגליים. לקחתי את הילדה הקטנה מידיה של האמא והתחלתי לפלס את הדרך למטה. אני מחבק אותה וחושב על שלושת הילדים שלי, שיכלו להיות שם במקומה. הילדה הסתכלה כל הזמן לעבר האמא, שלוחם נוסף סייע לה לרדת. ואז הילדה שואלת אותי: 'איפה נגור?' היא בתוך ההרס וכבר חושבת על העתיד. אמרתי לה: 'אל תדאגי. יבנו לכן בית חדש'. כשהגעתי החוצה לא נתתי אותה לכוחות ההצלה. חיפשתי את האמא, מצאתי אותה באמבולנס וחיברתי ביניהן".
רגע אחרי שהסתיים החילוץ שלח רס"ב רצאבי הודעת ווטסאפ לאשתו: "לא סתם הפסקנו את יום הנישואים באילת וחזרתי ליחידה. זה היה שווה".
רס"ב רצאבי מסכם: "רק עשינו את העבודה שלנו, אבל עדיין זאת תחושה עילאית שקשה לתאר במילים, כשאתה נמצא במקום שבו אנשים מתפללים ליד שתשלוף אותם מההרס – ואתה שם בשבילם. בשביל זה אני לוחם מג"ב 27 שנים, מאז שהתגייסתי לשירות סדיר: להגן על עם ישראל ולהיות במקומות שבהם האזרחים הכי צריכים אותנו".
מאיר תורג'מן
פרופ' ליאור הלר | אסף הרופא
ניתוח של חמש שעות, עם שמונה אזעקות
"ברגע שאני נכנס לחדר הניתוח, הפוקוס הוא על המטופלים. אתה פשוט מתנתק, חי בתוך אקווריום. רואה מולך פציעה, מתרכז בה, וכל הרעשים מסביב בכלל לא רלוונטיים" – כך אומר פרופ' ליאור הלר, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא).
עם פרוץ מבצע שאגת הארי נבנו שלושה חדרי ניתוח במתחם התת־קרקעי הממוגן בחניון בית החולים. מאז כבר נערכו שם עשרות ניתוחים, רבים מהם במהלך התקפות טילים. בין היתר התבצע ניתוח דחוף להצלת רגלה של צעירה שנפצעה קשה בתאונת דרכים, שנמשך כחמש שעות ובמהלכו נשמעו שמונה אזעקות. כיצד מתגברים על הלחץ והפחד? "מאחורי כל הצינורות והעבודה הטכנית יש מטופל עם פנים וסיפור שאותו אתה רוצה להציל, וזה נותן לך מוטיבציה גדולה", הוא מסביר.
לפרופ' הלר ולאשתו, גם היא רופאה באחד מבתי החולים במרכז, לא הייתה כל התלבטות האם להגיע לעבודה כשהחלה המתקפה. "אני לא רוצה להיראות גיבור גדול, אבל בסוף אתה קם והולך כי יש לך אחריות למטופלים".
חדרי הניתוח נבנו בתכנון מוקפד, הם מופרדים אחד מהשני באמצעות קירות גבס, אך תנאי העבודה עדיין רחוקים מאוד מאלה שקיימים בימים רגילים. "גרתי 16 שנים בארה"ב, ואם הייתי מספר לקולגות שלי שם מה הסיטואציה, איך אנחנו מנתחים, ומספר שאנחנו עדיין מצליחים להישאר עם מצב רוח טוב – הם לא היו מאמינים", אומר פרופ' הלר בחיוך, "אבל אנחנו במקום ממוגן, ונותנים אמון במיירטים כמו שהמטופל מפקיד את גורלו בידי הרופא. הרגעים המלחיצים הם דווקא אלה שבהם אני לא בבית החולים, כשאני חשוף בכביש בדרך הביתה".
אור הדר
מיטל קוטר ודגן פריג' | עמק יזרעאל
"בנינו מערך חירום - ואנחנו מתפללים שלא נשתמש בו"
כ־450 תושבים מתגוררים במושב כפר גדעון בעמק יזרעאל, ומי שאחראית לטפל בהם במצב חירום היא מיטל קוטר (49), אם לחמישה ילדים.
קוטר עובדת בימים רגילים כמנהלת ענף נוער בסיכון במחוז הצפון של משרד החינוך. אולם מאז תחילת המלחמה היא משקיעה את כל זמנה בתפקידה ההתנדבותי: יו"ר הצח"י (צוות חירום יישובי) של כפר גדעון.
"הקמנו מערך חירום שכולל צוותים ייעודיים לנושאים כמו רפואה, כיתת כוננות, רווחה, חילוץ והצלה ועוד”, היא מספרת, "במצב חירום, בין אם מדובר בנפילות של טילים, השתלטות של מחבלים על בתים ביישוב או רעידת אדמה, אנחנו הגוף שצריך לתת מענה מיידי לתושבים עד להגעת כוחות החילוץ, הביטחון והרפואה. ואם חלילה יש אסון בהיקף רחב, עלינו לתת מענה ממושך יותר, וגם לכך אנחנו ערוכים".
כפר גדעון, שנוסד בשנת 1923, הוא מושב מעורב שבו חיים חרדים וחילונים. "אנחנו בערך 25 נשים וגברים בצח"י, כולל חרדים וחרדיות, חילוניות וחילונים", היא מספרת, "הקמנו מערך מעולה, רוח ההתנדבות פועמת בנו – וכולנו מתפללים שלא נצטרך להפעיל את הצח"י לעולם".
דגן פריג' (50), מושבניק מתל עדשים, משמש כסגן מנהל אגף חירום וביטחון במועצה האזורית עמק יזרעאל, שבשטחה מתגוררים כ־45,000 תושבים. "יש לנו צוותי חירום ב־40 יישובים, אנחנו עושים איתם זומים יומיים ומפעילים עשרה סיירי ביטחון בשטחי המועצה. במקביל, אנו פועלים להעניק סיוע רגשי לתושבים. בלילות האחרונים אני כמעט לא ישן, רק רץ ממקום נפילה למקום נפילה", הוא מספר.
שלומית שיחור רייכמן, ראשת המועצה האזורית עמק יזרעאל, אומרת כי "מאחורי תחושת הביטחון של התושבות עומדים מנהיגים ומנהיגות כמו דגן פריג' ומיטל קוטר, שמובילים אותנו באחריות, בקור רוח ובלב גדול”.
ישראל מושקוביץ
סגן ס' | פיקוד העורף
"בתוך הכאוס המטורף, אני המקום הבטוח שלהם"
סגן ס', קצינה לוחמת במילואים בגדוד 979 של פיקוד העורף, הוקפצה מביתה בשבת שבה החל המבצע מול איראן.
כבר ביום ראשון היא הוזעקה לזירת הפגיעה הישירה בבית־שמש – שם נהרגו תשעה בני אדם. "הגעתי עם החפ"ק שלי לזירה וראינו הרס עצום, מראות ברמה קשה מאוד", היא משתפת, "התחלנו לסרוק אחר לכודים או כאלה שצריכים עזרה, ועוד לא תפסנו את גודל האירוע".
בעודה מגבשת תמונת מצב הגיעו לזירה חיילי המחלקה של סגן ס'. "הסברתי להם את הסיטואציה והתחלקנו למשימות. חלק הלכו לסרוק אחר לכודים ואחרים הצטרפו לחילוץ של מחלקה אחרת", סיפרה. זמן קצר לאחר מכן נשלחה סגן ס' עם חייליה לסריקות בבתים המקיפים את זירת הפגיעה הישירה. "מצאנו אנשים שנתקעו בבתים וכאלה שהיו בחרדה ונזקקו לעזרה נפשית", היא מתארת.
סגן ס' מספרת כי כוחות ההצלה שהיו בשטח דאגו לשלוח אנשי מקצוע לכל מי שנזקק לכך. "למשל, הייתה מישהי שחיפשה את אח שלה והייתה נסערת מאוד", היא מתארת, "ישבתי איתה יחד עם עובד סוציאלי, הרגענו אותה וסייענו לה עד שהיא מצאה אותו".
גם הבתים שלא ספגו פגיעה ישירה היו במצב קשה. "כל הבתים נפגעו מההדף. זכוכיות נופצו, דלתות ננעלו", מספרת סגן ס', "בכל פעם שנכנסנו לבית, בכל שיחה עם אדם שהיה במקום הזה – הבנתי כמה זה משמעותי בשבילם. בתוך הכאוס המטורף הזה, הרגשתי שהצלחתי לעזור לאנשים ולהיות המקום הבטוח שלהם. זה היה אירוע לא פשוט בכלל. באותו רגע אתה במוד משימה, אבל אחר כך – תחושת המשמעות מתעצמת".
רון קריסי
