חג, שבועות
הרבה לפני שלב הסיכומים של המערכה מול איראן, ההישג הכי גדול בה עד כה הוא עצם הכניסה של טראמפ לאירוע. זה רשום אישית על שמו של בנימין נתניהו. בניגוד לאינטרס הפוליטי של נשיא ארצות־הברית, ובניגוד לדעת הקהל שם, כשמרבית האמריקאים ורבים מהרפובליקנים מתנגדים לפעולה, נתניהו הצליח לשכנע את טראמפ לתקוף לצד ישראל בעוצמה שכמוה לא הייתה. עכשיו, כשאמריקה כבר שקועה במערכה, הדרך הטובה ביותר להפוך אותה למשתלמת פוליטית עבור הנשיא, וגם עבור המעמד המתערער של ישראל בארצות־הברית, היא לא לחתוך הפסדים אלא לנצח. ומהר.
6 צפייה בגלריה
נתניהו, השבוע. עצם הכניסה של טראמפ לאירוע היא הישג הרשום על שם ראש הממשלה | צילום: מעין טואף
בין שלל המועדים שבהם נקב טראמפ השבוע, בכיר ישראלי שם דגש על שבועיים כהמלצה וארבעה שבועות כקו אדום.
מערכה שנפתחה ערב פורים ותסתיים לכל המאוחר בערב פסח. לשיטת אותו בכיר, השיקול הוא לא ליל סדר ב־1 באפריל עם הנכדים היהודים של הנשיא, אלא הפגישה של טראמפ עם נשיא סין שי ג'ינפינג בסוף החודש, 31 במארס. זה המועד האחרון בהחלט לסיום המבצע. רצוי קודם. הנשיא ירצה להגיע לשם כדי להשיג הפסקת אש במלחמת הסחר בין המעצמות, ובשביל זה צריך גם הפסקת אש במזרח התיכון. הסינים הם צרכנים כבדים של הנפט האיראני וטראמפ צריך זינוק כלכלי משמעותי עד בחירות האמצע שייערכו בנובמבר.
השותפות עם האמריקאים חזקה, אבל דורשת תחזוק גם תוך כדי המערכה, ויעידו המחמאות התכופות שהרעיף נתניהו על טראמפ בראיון לשון האניטי ב"פוקס". הנשיא עצמו המליץ מראש על צפייה בו. ספק אם הוא נועד לדעת הקהל האמריקאית או לסיפוק הצופה טראמפ, אבל שתי הסיבות מוצדקות. הטקסטים של מזכיר המדינה רוביו, ידיד ותיק של ישראל וגורם ניצי יחסית בסביבת טראמפ, על כך שארה"ב נדחפה למלחמה, עוררו דאגה אמיתית בירושלים. בטח כשאחריו השמיע גם יו"ר בית הנבחרים הרפובליקני ג'ונסון דברים באותה רוח, באופן שנדמה היה לרגע כקו החדש של הממשל. כמעט יממה חלפה עד שטראמפ עצמו סתר את התזה. לא ישראל גררה אותי, אולי אני דחפתי אותה, הוא הסביר בזעף. אולי גם האופי של הנשיא והניסוח המקנטר של השאלה לא הזיקו.
בהשוואה לעם כלביא, הפעם נוסף יעד שאפתני וחמקמק: יצירת תנאים להפלת המשטר בטהרן. בתוכו שלושה תרחישים שונים, כשכל גורם נוטה להעדיף אפשרות אחרת: הדרמטי ביותר, שאליו כיוון טראמפ בנאום הפתיחה בשבת, הוא של מיליונים שייצאו לרחובות עם קבלת האות, עד להחלפה מוחלטת של משטר וייצוב המדינה באמצעות כוחות פרו־מערביים. התרחיש השני הוא של חימוש מורדים ומיעוטים בפריפריה האיראנית. רמזים מעשיים לכך קיבלנו בדיווחים בארצות־הברית על חימוש הכורדים והפצצות בצפון איראן, ונתניהו כיוון לשם כשפירט בנאומו את רשימת המיעוטים שמרכיבה את איראן: הפרסים, הכורדים, הבלוצ'ים והאזרים.
התרחיש השלישי הוא הפחות שאפתני אבל הכי מעשי: לא שינוי משטר אבל שינוי במשטר. מהלך פנימי, אולי מהצבא או מגורמים אחרים שמזוהים עם השלטון, שיוביל את השלטון לידיים מתונות יותר. בכל המקרים, טראמפ וישראל לא יפעילו לוחמים על הקרקע בהיקף נרחב. העם האיראני הוא הבוטס און דה גראונד.
לשלטון ‑ פנה ימינה
ביום שני בבוקר נפגש ראש הממשלה עם יאיר לפיד במתקן מאובטח. בערב עם בני גנץ. את ראש האופוזיציה נתניהו זימן כי הוא חייב. את יו"ר כחול לבן כי הוא רוצה. גנץ אמנם לא עבר את אחוז החסימה בסקרים שלפני המלחמה, אבל יש לו שבע אצבעות חשובות בכנסת הנוכחית. ואולי ההתפתחויות הביטחוניות יהפכו את הגישה הלא־מחרימה שלו לקצת יותר רלוונטית.
אגב, בסיבוב הקודם עם איראן, מי שיזם את התדרוך היה גנץ עצמו, שהוזמן יחד עם ליברמן. הפעם הוא נקרא לבד. אולי גמול על החלטתו בשבוע שעבר שלא להחרים את נאום נתניהו בישיבה החגיגית עם ראש ממשלת הודו.
איש מראשי המפלגות הציוניות לא השמיע גרם של פקפוק בצדקת המערכה, או בידול מהותי ממטרותיה והתנהלותה. יש קונצנזוס מלא סביב מהלכי הממשלה. אם היו הערות, הן בשוליים - בתחום הטיפול בנפגעי הרכוש או המחסור בדברור המערכה.
לראשי המפלגות לא נותר אלא לחפש נישה: לפיד פתח חמ"ל הסברה בבליץ ראיונות בחו"ל, אבל נמנע מלהגיע לאולפנים ישראליים; כך גם בנט ואיזנקוט נמנעו מלדבר השבוע בתקשורת הישראלית. שלושתם קידמו ברשת פרסום ממומן על מפעלותיהם במלחמה ‑ מול התקשורת הזרה ובסיורי שטח. הקמפיין לא נעצר תחת אש, הוא רק לובש צורה אחרת. דווקא בקצוות אפשר לציין את יאיר גולן וליברמן שכן דיברו אל הציבור וענו לשאלות.
באופוזיציה איש לא האשים את נתניהו בשיקולים פוליטיים בהקשר המלחמה, אבל כולם יודעים שתוצאותיה ישליכו דרמטית על מערכת הבחירות. ההנחה המקורית שדבר לא ישפיע על עמדות הציבור המבוצר בעד ונגד נתניהו נסדקה כבר אחרי עם כלביא, כשהאופוזיציה איבדה את יתרון ה־61 בסקרי המנדטים. הסבב הזה, בייחוד אם יסתיים בנפילת המשטר באיראן, יקרר עוד יותר את טמפרטורת ההתנגדות לנתניהו. הכרעה מהדהדת תביא אותו לבחירות עם סיפור אחר. דבר לא ימחק את 7 באוקטובר, אבל הסרת האיום האיראני יכולה לתת משקל נגד. חמאס עדיין בשלטון בעזה. אבל יותר קל אם האייתוללות לא יהיו בשלטון בטהרן.
ערוץ המורשת
באופוזיציה מעריכים שהבחירות יהיו ביוני. בקואליציה מתעקשים שהכוונה היא לשרוד עד ספטמבר. לכאורה האינטרס של נתניהו הוא להוון מהר ככל הניתן את הישגי המערכה עם איראן, אבל זמן ארוך יותר יאפשר לו אולי לתרגם אותם לפריצה מדינית מול ריאד. האסטרטגיה האיראנית הקימה בימים ספורים את הברית שישראל מנסה לטוות כבר שנים: ארצות־הברית, ישראל, סעודיה ויתר המפרציות. זו תבצר את המורשת של נתניהו כמי שלא עשה רק מלחמה אלא גם שלום.
ויש גם כמה השלמות פנימיות נחוצות: שאלת החנינה שעדיין מרחפת באיזו פינה, וחוק הגיוס שידרוש טיפול כעת או בממשלה הבאה. נתניהו מבין שגם לשינויים גדולים מתרגלים כאן מהר. חיסול חמינאי החזיק בתודעה חצי יום, עד לפגיעה הישירה בבית־שמש. ביום השלישי למלחמה כבר חזרו בטלוויזיה לשדר ריאליטי בפריים־טיים.
בינתיים קיבל ראש הממשלה מתנה תודעתית עם תשובת היועמ"שית לבג"ץ על הצורך לפטר את בן גביר מתפקידו כשר לביטחון לאומי. העיתוי, תחת אש, אמנם קשור גם במועד שקצב בג"ץ לתשובה, אבל בהרב־מיארה הייתה יכולה לבקש דחייה מבית המשפט וסביר שגם הייתה מקבלת. בעולם משפטי טהור לא אמורים להיות שיקולים מלבד הדין, אבל יועצת משפטית לממשלה, בטח בימים כאלה, לא עובדת רק במציאות תיאורטית.
בקואליציה קפצו על ההזדמנות למרות שבזמן הגשת העמדה של בהרב־מיארה, בוועדת הכנסת עוד לא ביטלו רשמית את הדיונים על פיצול תפקיד היועמ"שית, ועדת החקירה של קלנר וחוק התקשורת של קרעי. רק בדיעבד הוכרז המובן מאליו: גם אם חברי הכנסת עצמם היו נחושים להמשיך לקדם את היוזמות השונות, בקואליציה לא רוצים להסיט את תשומת הלב לשום נושא שאינו המלחמה. איזנקוט פירסם הודעה חריפה נגד הלו"ז הפוליטי לכאורה, אבל הכותרת שהסתתרה בה הייתה שורה של ביקורת על התזמון של היועמ"שית. אפשר רק לדמיין את הסערה שהייתה מעוררת הודעה כזאת אם גנץ היה חתום עליה.
לו"ז סיטואיישן
אי־אפשר היה לברוח השבוע מההשוואות לפורים, לכן אפשר להבין כיצד בשיא המלחמה נמצא בלו"ז של ראש הממשלה חלון שאיפשר לו להגיע לישיבת מרכז הרב לקריאת מגילה, מלווה במשפחתו ובצלם. הפנייה הייתה מלשכת נתניהו, שיצרה קשר עם הישיבה כמה שעות לפני וביקשה מניין מצומצם. האבטחה סימנה את הספרייה שסמוכה למקלט של הפנימיות כמקום בטוח דיו.
אחד הנוכחים, שמגדיר את עצמו כ"לא ביביסט", סיפר אחר כך שנתניהו התרגש באופן חריג. זו הייתה הזדמנות להופיע עם שרה ושני הבנים, כדי להפריך שמועות על היעדרותם מהארץ, אבל גם לייצר פריים היסטורי שמקשר בין הימים ההם לזמן הזה. אחד מאנשי הישיבה העיר שאם נתניהו היה שואל רב, מן הסתם היה מקבל פטור הלכתי למהדרין מקריאת מגילה בשעת מלחמה.
ואפרופו סמלים, בתמונה הראשונה שיצאה מהמתקן המאובטח שממנו מנוהלת המערכה הונח ספר בהבלטה על שולחן העבודה של נתניהו. Allies at War, "בעלות ברית במלחמה", של טים בוברי. הקריצה נועדה להשוות את יחסיו עם טראמפ לאלו של צ'רצ'יל ורוזוולט. אם כי בספר עצמו יש גם תיאורים פחות מלבבים של המאבקים והמתיחות בין מנהיגי בעלות הברית במלחמה.
מי שעוד נתפס מצולם עם ספר היה ראש השב"כ דוד זיני. הוא הרבה פחות מודע תקשורתית ולכן סביר שהכרך עב הכרס שנדמה כגמרא על השולחן בקבינט היה בשימוש אמיתי ולא הוצב כתפאורה. כשמסתכלים היטב על התמונה מתברר שזו לא גמרא אלא פירוש על מגילת אסתר מאת רבי ישראל נג'ארה, שחיבר את הפיוט "לכה דודי" של קבלת שבת, והיה, כמה סמלי, הרב של עזה.
