שוק המניות אינו מנבא מומלץ של התפתחויות כלכליות עתידיות, אבל הוא שולח איתות אמין למצב רוחו של הציבור הרחב. שוק המניות התל-אביבי מאותת כעת בירוק בוהק על מצב של אופוריה ציבורית בלתי מרוסנת ברוב תחומי החיים, מהכלכלה עד הביטחון. אופוריה המוגדרת כהתרוממות רוח מתמשכת, המתעלמת מסיכונים מציאותיים.
בפברואר 1993 הזהיר נגיד בנק ישראל דאז, פרופ' יעקב פרנקל, מניפוח מלאכותי ומופרז של שערי המניות בבורסה בתל-אביב שעלו ב-105% ולראשונה נקט בביטוי הנפיץ "בועה פיננסית". החגיגה נקטעה והייתה למפולת. עוד שנים אחר-כך דמתה הבורסה בתל-אביב לתל גרוטאות נטוש.
1 צפייה בגלריה
מומלץ ללמוד מלקחי מלחמות העבר. חיל האוויר תוקף באיראן | צילום: גטי, Majid Saeedi
(Majid Saeedi, Getty Images)
האם לפנינו סכנה חוזרת לבועה פיננסית? תשובה לשאלה הזו תינתן בעתיד. בינתיים הנתונים הבורסאיים מעידים על דופק מטורף של שוק המניות התל-אביבי. שווי המניות הנסחרות בו מגיע ל-2.35 טריליון (כן, טריליון, אלף מיליארד) שקלים, כמו שווי התוצר המקומי השנתי של כל המשק. לפני שלוש שנים היה שווי המניות הנסחרות כ-900 מיליארד שקלים; עליית שעריהן העשירה מאז את משקיעי הבורסה ב-1,400 מיליארד שקלים. חתיכת עושר על הנייר.
המדדים המובילים לשערי המניות זינקו באותן שלוש שנים ב-145% עד 150% לעומת עלייה של כ-66% במדד המניות המובילות בניו יורק (S&P500) ושל 45% במדד דאו ג'ונס המפורסם. אפילו נאסד"ק בו נסחרות חברות הטכנולוגיה המפוארות בעולם עלה "רק" ב-95%. רחוק מתל-אביב. זה קרה בתקופה של מלחמה ברצועת עזה, בדרום לבנון וכמובן באיראן. בשנים של תקציבי ביטחון בלתי נשלטים (מעל ל-500 מיליארד שקלים במצטבר), עלויות שיקום תקציביות ואישיות בעשרות מיליארדים, הפסדי צמיחה ואובדן תוצר בשל השבתת המשק וגיוסי מילואים, גירעונות מעמיקים, חובות טופחים ופזרנות קואליציונית מקוממת. אפילו המלחמות המחודשות באיראן ובדרום לבנון לא ריסנו את האופוריה המקומית. אפשר שאף הוסיפו דלק למדורה. בארבעת ימי הלחימה הראשונים עלתה הבורסה הישראלית בכ-5.7%, מתחילת השנה ב-18.5% ומ-5 במארס 2025 ב-46%.
האנליסטים של בתי ההשקעה, רוב כלכלני הבנקים ומנהלי תיקים שרו השבוע כמקהלה אחת את אותו הפזמון על תוצאותיה הנהדרות של מלחמת שתי החזיתות (איראן ודרום לבנון) לכלכלת ישראל. ואלו הן: הסרה "אחת ולתמיד" של איומי איראן וחיזבאללה, ברית לוחמים בין ישראל לסעודיה ומדינות המפרץ, שיפור מעמדנו במערב אירופה, תיאום אסטרטגי מוחלט עם ארה"ב וגל ביקושים לטכנולוגיה צבאית ישראלית. עליית מחירי הנפט? לא נורא, מרגיעים האופטימיסטים, היא תהיה זמנית וחולפת, שהרי שוקי הנפט והגז הטבעי הגלובליים מצויים מזה זמן רב בעודפי היצע מתמשכים. צי המלחמה העצום של ארה"ב מסוגל לאבטח מעבר חופשי לכל המיכליות וספינות המשא במצרי הורמוז שאיראן כביכול "שולטת" בהם ולפזר חששות מפני מחסור בזהב השחור. מחסור במזון? יהיה, אבל באיראן, התלויה ביבוא קריטי. ארה"ב, לעומת זאת, היא יצואנית נטו של חומרי אנרגיה ולכן חזויה להרוויח מהתייקרותם.
מה יקרה אם הנבואות הוורודות ישתבשו? אם הסחר הבינלאומי יתכווץ, אם תתפרץ אינפלציה, אם הפגיעות בכושר הייצור יהיו חמורות ותכופות, אם התוספת הלא-מתוכננת לתקציב הביטחון תגיע לעשרות מיליארדים ואם דירוג האשראי שלנו יירד במקום לעלות? אורך הנשימה של המשק הישראלי, הסוחב כבר על גבו את משא מלחמת חרבות ברזל, מוגבל בזמן ובמשאבים. ארה"ב יכולה להרשות לעצמה מלחמת התשה ארוכה מול איראן, ישראל לא. אין לנו עודפי שומן כלכליים לסבב מלחמתי מתמשך ויקר. בעוד זמן מה עשוי ראש הממשלה נתניהו לבקש מהנשיא טראמפ לסיימו בהקדם ולהכריז על ניצחון, ולא להפך.
לדרום לבנון, להזכירנו, ישראל פלשה ביוני 1982 ב"מלחמת שלום הגליל" כדי להבטיח שקט לתושבי הגבול הצפוני. שנתיים לאחר מכן זינק קצב האינפלציה השנתי ל-400%, הגירעון התקציבי קפץ ל-14% מהתוצר, מניות הבנקים תחילה, וכל הבורסה בתל-אביב אחר כך, נפלו ב-45%, רזרבות מטבע החוץ הידלדלו כמעט לאפס ומשלחת מיוחדת של הקונגרס האמריקאי הזהירה מפני קריסה כלכלית בישראל. בהחלט לא התרחיש שנלקח בחשבון כשהמשוריינים של צה"ל חצו את הגבול ללבנון ונשארו תקועים שם כמעט עשרים שנה. יצאנו בבהלה ב-2001 ובלי השלום שהובטח לגליל וכאשר חיזבאללה שולט בשטחי הנסיגה. לא ניצחון, לא שיפור גיאופוליטי ולא בוננזה כלכלית.
התוצאות של מלחמת איראן השנייה ומלחמת לבנון השלישית עשויות כמובן להיות שונות, חיוביות ופותחות אופקים חדשים לישראל. השווקים עשויים לצדוק בחגיגתם ובהתרוממות הרוח שהם מקרינים. ההסתברות לכך גבוהה — אבל לא מוחלטת. לא 100%. התרחיש השלילי חייב להילקח בחשבון. ישראל נכנסה לסיבוב לאומי מסוכן וגם אם אחריו מחכה הארץ המובטחת, נכון להציב לפניו את השלט "זהירות, אופוריה".
משטר גמור
לא אשים את כספי על קריסתו הקרובה של משטר האייתולות האיראני משום שאיני מהמר, אך הערכתי חד-משמעית: המשטר הזה שתפס בכוח את השלטון ב"מהפכת חומייני" לפני 47 שנים, על סף קריסה אם לא מעבר לסף. להלן רשימה חלקית של הסיבות האובייקטיביות לכך.
אף לא אחת מהבטחותיה של אותה מהפכת חומייני מומשה בפועל. לא בתחום הכלכלי, לא בחברתי ולא במדיני. אין מדינה ערבית או מוסלמית אחת שאימצה אצלה את רעיונות חומייני ויורשיו ואין אחת הנחשבת לבת בריתה של הכת השלטת באיראן. כולן מייחלות לנפילתה.
לפי סקרי דעת קהל אמינים, כ-90% מהאיראנים בגיל 22 עד 35 שנה מתנגדים בתוקף להמשך השלטון של האייתוללות, דוחים אותו מכל וכל. זהו כישלון לאומי ותודעתי טוטאלי של המשטר.
רודנות, הרוצחת בדם קר במרוצת שתי יממות בלבד בין 30 ל-40 אלף אזרחים המפגינים נגדה, איבדה את שאריות הרסן המוסרי והלגיטימציה העממית. איבדה את מסוגלותה לשרוד.
שני המיזמים שבהם השקיע המשטר בטהרן מאמצי ענק מתמשכים על חשבון רמת החיים של האזרחים: פיתוח יכולות צבאיות גרעיניות והקמת רשת של ארגוני חזית טרוריסטים ברחבי המזרח התיכון, נגמרו במפלה. הדבקות בהם גרמה להטלת עיצומים כלכליים בינלאומיים חמורים ביותר על טהרן ותרמה ישירות להידרדרות של איראן למדינת עולם שלישי מרוששת.
הרקורד הכלכלי של מהפכת חומייני ושלטון חמינאי לא יכול היה להיות יותר גרוע: ככל שהתחזקה הדיקטטורה הדתית כך נחלש המשק. אוצרות הנפט והגז של איראן נשארו באדמה ובים והיא איבדה את מעמדה כיצואנית אנרגיה. ההכנסה הממוצעת לנפש באיראן נחתכה מיום תפיסת השלטון על ידי חומייני ואנשיו ביותר משליש. התוצר לנפש בישראל היה גבוה אשתקד בלפחות 1100%, פי 12 מהתוצר המקומי לנפש באיראן. תחולת העוני ברפובליקה האיסלאמית מתקרבת ל-40% מהאוכלוסייה, האינפלציה מטורפת, אי השיוויון דוקר עיניים, האבטלה המונית והמחסור שולט בכל, חוץ משכבת נאמני המשטר.
לעם הפרסי היסטוריה ומסורת מפוארות אליהן הוא מתגעגע ואותן הוא חולם לשקם. האייתוללות ניסו להשכיח ולמחוק אותן — לשווא. הפרסיות היא עדיין בסיס גאוותם של הפרסים כעם עתיק, משכיל ומוביל.
ולבסוף, מה שווה משטר שלא מסוגל להגן על אזרחיו במלחמה? שהשאיר את שמי ארצו פתוחים למטוסי הפצצה זרים? שעשרות בכיריו נהרגו ואלו שלא נהרגו מסתתרים מפחד? שתגובותיו המלחמתיות מזיקות בעיקר לאזרחי ארצו?
אין רודנות ששרדה צבר כזה של כישלונות מחפירים. משטר האייתוללות — וזו אכן הערכתי — עבר את נקודת האל-חזור והוא גמור. פעמוני ההיסטוריה כבר מצלצלים לקבורתו.
