בצילום: מוריה דלל (21), דוד הימן (20), מוריה לקס (24), בת עין הר שפי (20)
מאיפה אתם? מוריה לקס: "אני במקור מקריית-ארבע". בת עין: "אני מתקוע". דוד: "אלקנה. אנחנו לא מכירים לפני, הכרנו על השביל. יש מלא בנות דתיות על השביל". בת עין: "נתקלתי בחילונים, אבל באמת הרוב על השביל דתיים".
כמה זמן אתם על השביל? מוריה דלל: "אני שבועיים על השביל. השתחררתי מהצבא, הייתי לוחמת, והרגיש לי שכולם טסים למזרח בלי להכיר את הארץ שלנו לפני, אז החלטתי קודם לעשות את שביל ישראל. רציתי קודם לחוות את הארץ לפני שאני טסה לחו"ל. זה נתיב השחרור מהצבא. התחלתי אותו לבד. זה ניתוק, המסע שלך עם עצמך. רציתי להתנתק מכל השיט של המלחמה בשנתיים האחרונות. לאבד את עצמך בשביל, להכיר את עצמך יותר טוב ולעשות סיפתח לחיים".
מלחמה? מוריה דלל: "הייתי ביחידת חילוץ והיו אירועים במלחמה. עברתי גם פיגוע דריסה. יצאתי ג'מבו. קפצתי מעל הרכב, זה משמיים". דוד: "בניגוד לבנות אני עושה את הטיול לפני הצבא. אני רוצה להספיק את כל המדבר לפני שאני מתגייס. התחלתי באילת".
מדבר? מוריה דלל: "זה מטורף. בהתחלה זה ממש קשה. אתה עולה את ההרים ואומר 'מה עשיתי לעצמי'". בת עין: "זה נכון, אבל אז אתה מגיע לטופ ואתה אומר 'וואו'". מוריה לקס: "זה היה חלום שלי הרבה זמן ועכשיו זה הסתדר לי. פחות משך אותי לטייל בחו"ל. אני מקווה למצוא את התשובה ל'מה אני רוצה לעשות בעתיד' על השביל. יש לי רעיונות, אבל אני עוד לא יודעת. כל יום אתה פוגש אנשים אחרים, נפרדים, מתחברים ואתה לא יודע מה יקרה ביום הבא". מוריה דלל: "אתה מכיר אנשים לעומק וגם את הארץ. כשאתה נוסע על כביש 90 אתה לא מבין מה קורה ליד, ויש פה עולם מדהים שאתה מגלה אותו רק כשאתה הולך ברגל. אני עושה את השביל הזה כדי להכיר את האנשים ואת הארץ. נלחמתי בשביל המדינה הזו ואני רוצה להכיר אותה. זו ארץ יפה".
אוכל, מים? דוד: "הסוד זה קבנוס והרבה טחינה". בת עין: "חיים על אורז, עדשים, מרקים ונמס בכוס". מוריה לקס: "מחפשים מה ששוקל הכי פחות והכי מזין, ומשלבים תמרים, אגוזים, פקאנים". בת עין: "כשמגיעים בערב לחניון לינה מחממים על גזיה אורז ועדשים. הארוחה האמיתית היא בערב".
לינה? מוריה דלל: "אתה מתכנן את ההליכה כדי שבלילה תגיע למקום לינה. אתה הולך מחניון לחניון, וככה מתקדמים. רוב הזמן אתה ישן בשטח". בת עין: "אני בלי אוהל, אז ישנה מתחת לכיפת השמיים. הכוכבים זה מטורף. אין אור, הכל חשוך וזה מדהים". מוריה דלל: "יש גם מלאכי שביל שנותנים לך לישון אצלם. אלה אנשים נפלאים שנותנים לך מקום לישון ולפעמים גם מפנקים בארוחה חמה. אתמול מצאנו את עצמנו באיזה בית מלון באמצע המדבר בנאות סמדר, ולא הבנתי איך הגעתי לשם. אירחו אותנו מדהים אבל יש להם קטע כזה שבארוחת הבוקר לא מדברים. אלה אנשים מיוחדים שלא תפגוש ביום-יום. או פה בצופר בערבה, הרגשתי כמו אברהם אבינו, התארחנו אצל משפחת שקותאי שהם מלאכי שביל ויש להם מעין אוהל לשביליסטים. קיבלו אותנו, נתנו לנו מה שצריך והזמינו אותנו למרק חם. הם סיפרו לנו עליהם והתעניינו. אלה אנשים שאתה אומר איזה זכות להכיר אותם".
כמה זה עולה? מוריה דלל: "או, זו שאלה חשובה. קודם כל יש מסע קניות. תיק וכל המוצרים היקרים אבל אתה יודע שזה יישאר איתך להמשך. יש תיק, שק"ש, אוהל, נעליים, מקלות הליכה. עבדתי חודשיים בשביל המסע הזה ואני מתארת שזה יעלה לי 6,000-7,000 שקל". דוד: "הבנתי שאם אתחיל לקנות אני לא אצא מזה ואוציא אלפי שקלים, אז החלטתי שאני מוציא כמה שפחות ורוב הדברים הם בחסות ההורים, האחים וסבא וסבתא שלי".
יום משמעותי? מוריה דלל: "כל יום קורה משהו, זה מטורף. יש לך יום פתאום שאתה צריך לטפס הר ואתה לא מבין איך תעשה את זה, זה כמו קיר. כל המשקל מושך אותך אחורה, ואתה צריך לגייס כוחות בעצמך כדי להמשיך". מוריה לקס: "לי יש פחד גבהים ובתמנע פשוט נתקפתי חרדה, התיישבתי והתחלתי לבכות. לא היה איך לחזור ולא יכולתי להמשיך, עד שבאו כמה בנות ופשוט הקימו אותי. זה היה יום קשה". מוריה דלל: "זה קשה פיזית, אבל זה דבר שאתה לומד להסתגל אליו עם הזמן. אני בהתחלה עשיתי טעות ויצאתי עם 35 קילו ולאט-לאט הבנתי שחייבים איזון. אתה מבין מה יותר חשוב לך. נשארתי עם עוד סט בגדים אחד, שמלת שבת כדי להתפנק אחרי מקלחת, קצת אוכל, שק"ש, גזיה וסיר. ולי יש גם אוהל - זה הבית הקטן שלי".
שבת? בת עין: "אני אוהבת את שבת על השביל. זה מאפשר לך לנוח בלי להרגיש שאתה מפספס משהו". מוריה דלל: "מתקלחים, לובשים את שמלת השבת ומרגישים את האווירה המיוחדת. יש רגע כזה אחרי שאתה עולה את ההר הראשון, אתה מגיע לטופ ומתפלל למעלה. זה רגע מיוחד".
