מלחמות ישראל בלבנון לא מתבצעות: הן מתגלגלות. שתי אוגדות מתוגברות של צה"ל יצאו ביום שני למה שהוגדר כמבצע הגנתי. בסבב המלחמה הקודם השתלט צה"ל על שלושה קילומטרים בתוך שטח לבנון. התוכנית הצבאית הנוכחית מדברת על הרחבה לחמישה קילומטרים; בנקודות מסוימות לשמונה. המטרה המוגדרת היא להשתלט על שטח "שיאפשר לצה"ל חופש פעולה וישלול חופש פעולה מהאויב". הליטני לא בתוכנית. חיזבאללה התפתה ופתח באש: ישראל תעניש אותו.
תחת שמי איראן קורים המון דברים נוספים. אנחנו זירה משנית כרגע, אמר לי גורם צבאי בתחילת המהלך בלבנון. ימים יגידו כמה משנית.
2 צפייה בגלריה
מה שנראה פשוט בתוכנית, מתגלגל לסיפור שונה בשטח: נבטייה, אתמול | צילום: AP Photo/Mohammed Zaatari
(Mohammed Zaatari, AP)
בתוך יממה התחילו דיבורים על כיבוש אזור דרום לבנון כולו. לבנון, חזרנו אלייך שנית, שלישית, רביעית, והפעם לתמיד. מיליון לבנונים ייעקרו צפונה. הבתים שלהם ייהרסו; הכפרים שלהם יימחקו. עזה, גרסה צפונית: מיליון פליטים כאן, מיליון פליטים שם – ישראל מגלגלת מיליונים. כאשר מטוסי חיל האוויר עושים כבתוך שלהם באיראן, תחושת הכוח מאבדת גבולות. קודם ניקח את טהרן; אחר כך ניקח את צור, צידון, נבטייה, ביירות.
בצבא עדיין דבקים בתוכנית המקורית. הגבול – קו בן 79 ק"מ ששורטט לפני 110 שנה על ידי שני זרים, סייקס הבריטי, פיקו הצרפתי, ביד גסה, ללא התחשבות בתוואי הקרקע – חולק שוב לשתי גזרות, המחצית המערבית לאוגדה 146, והמזרחית לאוגדה 91.
ביום שלישי, היום השני ללחימה, עשן התאבך שוב מעל לכפרים הלבנוניים, אפור וסמיך, והאוויר התמלא שוב בבומים מאש כוחותינו. מה השתנה מאז הסבב הקודם? חיזבאללה השתנה. מבעל בית בארצו הוא הפך לארגון מבוהל, רדוף, טורף שאיבד את רוב שיניו; הוא משגר מפעם לפעם רקטות וכטב"מים ליישובים בצפון, טילים לחיפה ולתל-אביב. הכמות דלה בהשוואה לסבבים קודמים; הפגיעה בינתיים נסבלת.
גם תושבי הצפון השתנו: הם דחו על הסף כל מחשבה על פינוי. מי שחזר, לא עוזב עוד. מה גם שהארץ כולה תחת אש: חיזבאללה יורה מכאן, איראן משם, הכי טוב בבית.
פתרון לעתיד, בעיה בהווה
בלשכה בבסיס צה"ל בצפון מסתיים דיון. מהחדר יוצאים שמונה גברים. הם לבושים בבגדי הסוואה, כתמים חומים על רקע צהבהב. אלה מדי ב' של צבא ארצות-הברית. הם מטופחים, מנומסים, כל כך שונים מחיילי המילואים שמכוניותיהם ממלאות את הבסיס.
הם קצינים ביחידה שהקימו האמריקאים במסגרת הסכם הפסקת האש שנחתם בנובמבר 2024 בתיווך אמריקאי. חצי מהיחידה יושב בביירות; חצי בגליל. שתי השלוחות כפופות לפיקוד המרכז האמריקאי, שהמטה שלו יושב בטמפה, פלורידה. הפיקוד הוא השותף של צה"ל במלחמה עם איראן.
הם רואים איתנו עין בעין, אומרים לי גורמים בצה"ל. הם איתנו גם במבצע הנוכחי. אין לי ספק שזה נכון. עם זאת, בעצם נוכחותם הם ממחישים לצה"ל ולדרג המדיני שלבנון איננה איראן, איננה עזה. הממשלה והצבא שלה הם נכס שהממשל האמריקאי מושקע בו. כל מה שתעשה ישראל לחיזבאללה, יבורך, ובלבד שלא תפגע חזיתית בממשלת לבנון ובצבא שלה.
התוצאה מורכבת. ביום שני העביר צה"ל באמצעות האמריקאים בקשה לצבא לבנון להתפנות מהבסיסים שלו הסמוכים לגבול. אלה בסיסים שצבא לבנון אייש במסגרת הסכם הפסקת האש. נכון ליום שלישי, חלק התפנו; חלק נשארו במקומותיהם. מפעם לפעם צה"ל מודיע לצל"ב שבבית מסוים בכפר מסוים יש מחבוא נ"ט של חיזבאללה. הלבנונים עושים את העבודה או לא עושים. לפעמים זה תלוי בהרכב העדתי של היחידה המקומית.
צבא לבנון כמוהו כממשלת לבנון, אומר גורם צבאי. הוא חלק מהפתרון לעתיד וחלק מהבעיה בהווה. ההתמודדות איתו היא אתגר מבצעי.
בסבב הקודם השתלט צה"ל על השטחים שמהם אפשר היה לירות נ"ט, בירי ישיר, לתוך ישראל. הוקמו חמישה מוצבים בשטח לבנון (אחד מהם, בתל א-נחאס, מצפון למטולה, הותקף השבוע). הרחבת השטח מנומקת בתוכנית הצבאית במונחים הגנתיים: התקפה לשם הגנה. המטרה איננה להכריע את חיזבאללה – עוד לא הגענו לשם. ההפצצות בדאחייה בביירות מעבירות מסר, לא מכריעות אויב. אין פגיעה בתשתיות האזרחיות של לבנון, במה שנותר מהכלכלה שלה.
ההערכה היא שבשטח נותרו כמה מאות לוחמי חיזבאללה, בעיקר אנשי כוח רדואן. הם מפוזרים, ללא פיקוד ושליטה. אין להם כוח לאיים על הגבול, אבל הם מסוגלים להוציא התקפה בודדת בתוך שטח לבנון.
צה"ל הנחה את התושבים במרחב החדש להתפנות, אחרת חייהם יהיו בסכנה. התושבים ראו מה קרה בסבב הקודם, וצייתו. מספרים שפורסמו בלבנון מדברים על 300 אלף פליטים חדשים. זה מספר זמני. בשטח המצב מורכב: אל-עדייסה, למשל, הכפר שמשקיף על משגב עם, ריק מתושבים. בא-טייבה הסמוך החיים נמשכים כרגיל. בבינת-ג'בייל התפנו חלק מהתושבים; האחרים מתלבטים. בחלק מהכפרים יש תושבים שמגיעים ביום, לטפל במשק החקלאי שלהם, ועוזבים בלילה. אין חשמל; אין אספקת מים; אין ביטחון.
צה"ל תיכנן להשלים את ההיערכות החדשה בתוך ימים, ואז להתחיל במה שנקרא בצבא "עיצוב המרחב". המונח הוא שם מכובס להשמדת תשתיות, בדגש על מה שהותיר מאחוריו חיזבאללה. מעצבים מרחבים באמצעות די-ניינים: זה מכחול המעצבים שלנו.
אם הניסיון מהמלחמה בעזה מלמד משהו, כל מהלך צבאי יוצר דינמיקה: לפוליטיקאים יש מה לומר; למציאות יש מה לומר. מה שנראה פשוט בתוכנית, מתגלגל לסיפור שונה בשטח. במבצע ליטני ובמלחמת לבנון הראשונה יצר צה"ל רצועת ביטחון שלבנונים חיו בה תחת שליטת ישראל והשלוחים המקומיים שלה. הכישלון היה מר ומדמם. התוכנית הנוכחית יוצרת לכאורה רצועת ביטחון אחרת: מקומיים לא יחיו בה; בתים לא יהיו בה. הכיבוש יוליד שממה.
בתמורה לסיוע כלכלי שיחלץ את המדינה מפשיטת רגל ויפתח את הדלת לשיקום, צבא לבנון אמור לפרוק את נשקו של חיזבאללה, והממשלה אמורה לחתום על הסכם עם ישראל שישלים עם אובדן השטח ועקירת תושביו. האם תהיה ממשלה בלבנון שתסכים לסידור הזה ותשרוד? האם מדינות הנפט יממנו אותו בכסף?
אולי מוטב להניח לחיזבאללה למות לבד. בלי מימון מאיראן, בלי תמיכה מבית, בלי מנהיג סוחף, אין לו לאן ללכת. ארגוני טרור מחסלים באמצעות ייבוש, לא באמצעות מרדף עד הנוח'בה האחרון. בעזה חיסלנו אנשי חמאס: לא ידענו לייבש אותם. רבבות נהרגו; הארגון שרד ושולט מחדש. ספק אם למדנו לקח.
כלניות בין העשבים
השכונה הדרומית בקיבוץ מנרה הייתה שטח צבאי סגור לאורך שתי שנות המלחמה. ביתה של ארנה ויינברג פונה למערב, אל עמק לבנוני מעובד עד התלם האחרון, יפה נוף. קו הגבול משתרך מתחת לבית. מעבר לגבול מופגז עכשיו הכפר חולה, אחד הכפרים שפינויים כלול בתוכנית הצבאית. רעש התותחים מתקיים במקביל, כמו היה ביקום אחר, בלתי שייך. קרוב יותר, על הגדר ממש, יושב מוצב של יוניפי"ל. הוא חי את חייו כרגיל, כאילו אין מלחמה בעולם. כך היה גם בסבב הקודם, הגדול, כשהרקטות שחיזבאללה שיגר לעבר מנרה עברו מעל לראשו. יוניפי"ל אמור להתפרק בהדרגה, עד שיסיים רשמית את חייו, ב-31 בדצמבר 2026. בישראל לא יתגעגעו. גם לא בלבנון.
השכונה בקיבוץ משופעת בבתי שיכון בני שלוש קומות, אפורים, צרים, נטולי חן. כולם נפגעו במלחמה. הפגיעות הן מטילי נ"ט, מרקטות, מנטישה בת שנתיים, מפעילות צה"ל. הם ייהרסו וייבנו מחדש. החצרות, הגינות, עצי הפרי, נמחקו. בתוך עשבי הפרא פורחות עכשיו כלניות, אדומות, כחולות, ורודות. קיבוץ מנרה נתון בתנופה גדולה של עשייה. "המלחמה הרסה את הקיבוץ ובנתה את הקהילה", אמרה ארנה.
היא בת הקיבוץ, אם לארבעה ילדים בוגרים. ב-7 באוקטובר התעוררה למלחמה. בני משפחת סבירסקי מקיבוץ בארי, קרובי משפחתה, נרצחו בידי חמאס. "התנתקתי מאותו יום מהתקשורת", אמרה. "החלטתי, אני נשארת כאן".
באחד הלילות הראשונים היא נסעה לקיבוץ שדות ים. כשהגיעה, הודיעו לה שהבית שלה במנרה נפגע. "החזרה הייתה סיוט. הבית נפגע בעיקר מהדף. עץ האורן מול הבית בער. חייבים לכבות את האש, אמרתי למפקד כיתת הכוננות. תיכנסי מיד לבית, אמר לי. את חשופה לצלפים".
היו לה שני כלבים וחתול. "אמרתי, אני לא נפרדת מהחיות שלי". היא נדדה בין היישובים בעמק החולה עד שהתמקמה בחווה ליד כרכום. כשהתאפשר, חזרה למנרה. "היינו חמישה אנשים כשהתחלנו לנקות את השכונה", אמרה. "אין לך מושג מה היה פה. הכל הלך, גם האספלט".
היא הלכה יחפה בין שברי הזכוכיות, בין הברזלים החלודים, ילדת טבע בת 60, שיערה הלבן מתבדר ברוח. בקצה המערבי של השכונה, מול החרמון הלבן, ממוקמת בריכת השחייה של הקיבוץ. היא התפרסמה ברבים ב-1981 כאשר מנחם בגין, שצפה בכתבה על הקיבוץ בטלוויזיה, הציג אותה בנאום בחירות כדוגמה לעושר, לפריבילגיה, מול ערי הפיתוח. לבגין היו הרבה זכויות בתולדות ישראל, אבל את ההסתה העדתית הוא הביא לעולם, שנים לפני נתניהו. "אלה סיפורים ישנים", אמרה ארנה. "מוטב לשכוח אותם". היא העדיפה לספר לי על גדודי האנשים הטובים שהתנדבו לבוא למנרה ההרוס, לנקות, לשקם.
הבריכה חטפה כטב"ם. היא מושבתת. בשנים הקשות, לפני המלחמה, הקיבוץ העביר את שכונת הצימרים שלו ליזם מבחוץ. בעזרת המועצה האזורית הבתים נפדו וחזרו להיות בתי מגורים לחברים ישנים וחדשים. 15 קראווילות, מתנת יהודים מקנדה, שובצו בין הבתים. זוג צעיר שהצטרף לאחרונה – היא דתייה, הוא חילוני – מביא משלוח מנות. אין בית כנסת במנרה אבל יש קהילה. "אתמול קראנו את המגילה בקראווילה", אמרה ארנה.
הידרדרנו מאז
ביום שני בבוקר, כשחיזבאללה שיגר את הרקטות הראשונות לעבר חיפה, בתי המלון והצימרים בגליל התרוקנו מאורחים. "מאוד התפלאתי", אמר ראש המועצה האזורית הגליל העליון אסף לנגלבן. "במרכז הארץ הרבה פחות בטוח. תחשוב על טווח הנפילה של טיל איראני".
לנגלבן, 51, בן מושב בני דרום, דתל"ש, הוא חבר קיבוץ כפר סאלד. בפברואר שעבר נבחר לראשות המועצה. הוא משוחרר מהחשבונות ההיסטוריים שבנו את האזור לתפארת וסיבכו אותו לדורות. חינוך, למשל. כל תנועה קיבוצית בנתה מערכת חינוך משלה: איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי. התנועות התאחדו והתאדו מזמן, הקנאות האידיאולוגית דעכה, הקומונות הופרטו והתברגנו, האוכלוסייה השתנתה – אבל ההפרדה נשארה: 13 בתי ספר על אוכלוסייה של קצת יותר מ-20 אלף נפש. או ההפרדה בין מושבים לקיבוצים. לצד המועצה שלו קיימת מבואות החרמון, מועצה שכולה מושבים: אותם צרכים, אותן שאיפות, אותם שירותים. והרקטות יורדות על כולם.
הוא הסכים להעביר לקריית-שמונה 500 דונם משטחי המועצה שלו, הכל כדי שקמפוס האוניברסיטה בתל חי יהיה חלק מהעיר. "הקמת האוניברסיטה חשובה לנו יותר מהשטח שהפסדנו", הוא אומר. בשבוע הבא הוא אמור לחתום על הסכם כולל לחלוקת שטחים עם קריית-שמונה – ציון דרך היסטורי בתולדות הגליל.
"אני אופטימי", הוא אומר. "אזור התעשייה שייבנה ליד האוניברסיטה יהיה השער של ישראל ללבנון".
מה אתה חושב על סבב המלחמה החדש, שאלתי.
"עוד לפני המלחמה טענתי שצה"ל צריך להחזיק בקו הנ"ט", אמר. "הידרדרנו מול חיזבאללה מאז 2006. אסור לסגת לאחור גם בתום המערכה הנוכחית".
הוא אמר מה שאומר היום כל ראש רשות בצפון: "פינוי לא יהיה. המציאות ב-2023 הייתה שונה, עם טראומת 7 באוקטובר, עם כוח רדואן על הגבול. בכל זאת, לא הייתי מחליט על פינוי אז ובטח לא היום. אפס פינוי".
חוץ מהרקטות, חוץ מריבוי הרשויות, חוץ מאיטיות הממשלה, מה מעיק עליך, שאלתי.
"אין גשם השנה", אמר. "לא תאמין – פלג של נחל הדן התייבש. זה לא קרה במאה השנים האחרונות. זה רע לחקלאות, רע לתיירות, רע לכנרת".
קפה במרג' עיון
ביום רביעי אחר הצהריים נפלו שתי רקטות במטולה. הן פיזרו 30 פצצונות מצרר – רימונים קטנים שמצטיינים בקטיעת רגליים של אזרחים וחיילים. הנפילה סיכמה יומיים של אש במטולה, משני הצדדים. אחת לכמה דקות נקראו התושבים להסתגר בממ"ד. הפעם איש לא עזב. "חוסן מטורף", אמר ראש המועצה דוד אזולאי.
"נתנו לממשלת לבנון כמעט שנה וחצי לפרק את חיזבאללה", אמר אזולאי. "מה הם עשו? לא הרבה. אם ממשלת לבנון לא עושה מה שהבטיחה לעשות, היא צריכה לשלם".
לשלם מה, שאלתי.
"אנחנו צריכים להרוס את התשתיות של הממשלה. לא הפנמנו את הלקחים של 7 באוקטובר. במקום לרדת על ממשלת לבנון, אנחנו מחפשים רק מטרות של חיזבאללה".
סיפרתי לו על האמריקאים בבסיס צה"ל. הממשל חושב שהממשלה בביירות היא מהטובים, אמרתי.
"אז שהאמריקאים ידאגו לפרוק את חיזבאללה", אמר. "בוא נלחץ על האמריקאים".
מה החזון שלך, שאלתי. למה אתה חותר?
"יש פה הזדמנות מדהימה", אמר. "ביירות צריכה להיות כמו טהרן. צריך להטיל אולטימטום: בתוך חודש לחיזבאללה לא יהיה כדור אחד. הלבנונים מבינים כשעושים להם שני דברים: לוקחים להם אדמה והורסים להם תשתיות. שנמל התעופה של ביירות יושבת לשבוע. שתחנות הכוח יושבתו. הכל כלכלה, הכל כסף. כמו שבמדינת ישראל אין ארגון טרור שיורה החוצה, גם בלבנון לא יהיה ארגון טרור".
לגבי ישראל, אמרתי, אני לא בטוח. תראה מה קורה בשטחים.
אזולאי עמד על שלו. "אני לא מבין למה הבתים בדאחייה עדיין עומדים", אמר. "צריכים להשכיב אותם. שיבנו בתים במקום לקנות נשק".
אתה הולך רחוק, אמרתי.
"אני אופטימי", אמר. "ברגע שחיזבאללה יורד, אני יוצא למרג' עיון, לשתות קפה".
אם יישאר בית קפה.
