כמה רגעים משבוע היסטורי, שעוד מוקדם לסכם.
1 השבת שבה חוסל מנהיג איראן חמינאי היא "שבת זכור". זה לא משפט פשוט, זה שיעור היסטוריה. בשבת לפני פורים נהוג לקרוא בתורה על עמלק, על האויב הנצחי שלנו, על הרוע שרוצה להשמיד אותנו בכל דור מחדש, ועל החובה להשמיד אותו. המן, היטלר, סינוואר, פרשנינו מבקשים שבכל דור נשים לב היטב לכך שיש רוע בעולם, ולא נכיל אותו.
ובדרך לבית הכנסת בשכונת נחלאות בירושלים, בשבת בבוקר, ראיתי את רס"ן הרב לירז זעירא, שחזר לאחרונה לשכונה משיקום ממושך. הוא איבד את שתי רגליו בסוריה במהלך המלחמה, לפני כחצי שנה, ולאט-לאט, עם קביים, עלה במדרגות לבית הכנסת כדי לשמוע את הפסוקים העתיקים. נשים, ילדים, כולם מיהרו מסביב להגיע לקריאה המיוחדת. אנשים התקבצו סביבו, הציעו עזרה, והוא המשיך לבד, בנחישות, מדרגה ועוד מדרגה. בעודו מתאמץ, אמר לנו לירז בחיוך: "זכור את אשר עשה לך עמלק! שנזכה להשמיד את עמלק בקרוב". כולם מסביב הרגישו שבשבת הזו הפסוקים האלה הופכים למציאות.
2 פורים. שמעון אלקבץ, מפקד גל"צ לשעבר, ורעייתו ענת, שלחו לי הודעה מקיבוץ כפר עזה: "כן, גם השנה, חוגגים כאן פורים". הבת שלהם סיון נרצחה בקיבוץ ב-7.10 עם בן זוגה נאור חסידים, כשהם היו ספונים בממ"ד בביתם הסמוך. אלפים כבר ביקרו ב"בית של סיון", אתר הנצחה עוצמתי שהם הקימו שם. בפורים הראשון הם החליטו לחגוג במקום, דווקא בתוך ההריסות, ומאז זוהי מסורת.
1 צפייה בגלריה
רס"ן הרב לירז זעירא, ענת אלקבץ בקריאת המגילה ב"בית של סיון" בקיבוץ כפר עזה, לוחות הברית, זוהרן ממדאני
(צילומים: יחיאל גורפיין, בית חב"ד , AP Photo/Yuki Iwamura)
"זה הפורים השלישי שלנו כאן", פתחה ענת, כשסביבה עוד משפחות שכולות, עם חברים ואורחים, שעמדו לשמוע את מגילת אסתר, דווקא שם. "בשנה הראשונה היינו פה ושמענו בעיקר פיצוצים מעזה. בשנה השנייה שמענו את הגיבורים שלנו נלחמים ברצועה. והשנה – איראן עומדת ליפול, ושולחת טילים עד לכאן. היא לא תכניע אותנו. להפך, אנחנו רק נראה את הקשר בין כל הזירות. ב-7.10 באו לרצוח אותנו על יהדותנו. אסור שנשכח את זה. יותם חיים שנחטף מכאן, הבן של איריס, לא נחטף כי היה יותם. זה לא 'תושבי העוטף'. זה לא בגלל מי שאנחנו אישית, אלא לאומית. אנחנו נבחרנו. ולכן יש לנו אחריות. אנחנו אחראים לבחור נכון, כל יום מחדש. אנחנו יהודים, יש לנו המון מה לעשות בעולם.
"גם השכונה הזו, צריכה להיות אתר מורשת לאומי, כדי לספר את הסיפור נכון", היא אומרת בהקשר להכרעה שנפלה השבוע להרוס את שכונת "דור צעיר" בקיבוץ. ומוסיפה, "רק אם נבין את הסיפור הגדול – ננצח בו. בכל דור ודור מנסים להשמיד אותנו, ואנחנו עומדים במלוא העוצמה והנחישות. אין מרפא לכאב, כאן הבת שלנו נרצחה, אבל יש התבהרות, ותחושה ברורה שאנחנו שליחים".
ואז הרב משה שחור התחיל לקרוא את מגילת אסתר. השבוע היא נשמעה כפרשנות הכי אקטואלית על המצב. לצידו, מחופשים אבל מוחים דמעה, עמדו שמעון וענת, וגם אמיר זיני, אביו של ניראל שנרצח שם. וכשאמרו "המן" כולם רקעו ברגליים והרעישו ברעשנים, מוחים את הרוע במגילה ובעולם. ובסוף רקדו במעגל, במילים שמסיימות את המגילה: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".
3 והנה עוד רגע קטן-גדול: אליסה, חברה מניו-יורק, שלחה לי צילום מסך שתחילה חשבתי שהוא פייק. זו הייתה תגובתו של ראש העיר שלה, זוהרן ממדאני, לאירועים. "המתקפה הישראלית-אמריקאית על איראן היא הסלמה קטסטרופלית במלחמה לא חוקית של תוקפנות", הוא הכריז. "הפצצת ערים. רצח אזרחים. פתיחת זירה חדשה של מלחמה". זה ממשיך וממשיך. לבסוף ממדאני מציע לאיראנים שגרים בניו-יורק תמיכה ונחמה, כאילו רבים מהם לא יוצאים לרקוד ברחובות ולהודות לישראל שמגשימה להם חלומות.
אבל אליסה לא סתם שלחה את זה. זה טילטל אותה. "זה ראש העיר שלי", כתבה. ואז עוד הודעה: "יימח שמו וזכרו". וכעבור כמה דקות כתבה: "אמרתי הבוקר לאחותי: ראש העיר שלי יכול גם להיות משה ליאון".
בום. זה לא רק ההפצצות הכבדות על טהרן. זה ההפצצות התודעתיות על העולם המערבי, שמחשב מסלול מחדש.
הייתי פעם ב"נוער מרצ". אני מכירה את תחושת ההתפכחות שלדעתי רבים חווים כעת. חלמנו על מזרח תיכון חדש באמת, בתמימות, מתוך רצון טוב. הערצנו את רבין ופרס, התרגשנו שקיבלו פרס נובל לשלום עם ערפאת, שסימל עבורנו תקווה. הם הרי קיבלו פרס נובל לשלום. החזון היה אוניברסלי, גלובלי. למה לא להאמין בטוב שבאדם? למה לקדש אדמה ולא לתת שטחים תמורת שלום? למה לחשוב שיש רוע? כמובן שכל מי שהיה מסורתי, חרדי, מתנחלי, היה בעיניי חלק מהבעיה, במקום להבין שתפיסת עולמו, שנראתה לי אז פרימיטיבית ומסוכנת, היא חלק מהפתרון. הוא קילקל את האוטופיה.
שנים חלפו. הניסיונות הפייסניים כשלו. והנה, מזרח תיכון חדש אמיתי – זה מה שנתניהו וטראמפ מעצבים כעת. דווקא זהות ומסורת, דווקא ביטחון ועוצמה, הם מה שיביא גם ביטחון וגם שלום. הרב לירז, ענת, אליסה, הם רק שלושה אנשים פרטיים בתוך הסיפור הגדול שלנו, שעזרו לי השבוע להבין את הכיוון.
4 וזה מתקשר גם לפרשת השבוע. תחת מגבלות פיקוד העורף, נקרא בשבת בבוקר בבתי הכנסת את פרשת "כי תישא", על חטא העגל. עם ישראל היה חסר סבלנות, לא רצה לחכות למשה רבנו שאמור היה לרדת מהר סיני עם לוחות הברית. העם ביקש לעשות לעצמו עגל זהב. משהו מהיר, נגיש, זמין, אבל שגוי לגמרי. הם החליטו להחליף את האמת הנצחית בתחליף אחר, והתחילו לרקוד סביבו ולהעריץ אותו. משה רבנו ירד מההר וניפץ את לוחות הברית. זה רגע של שבר, של טרגדיה. אבל אז מתחיל התיקון – גם העם בפרשה מחשב מסלול מחדש, ואז זוכה לפיוס, למחילה, להזדמנות שנייה. הם מקבלים שוב לוחות שניים, שלמים, והמסע ממשיך. זוהי ירידה לצורך עלייה. פרשנינו מתארים כיצד העם הולך במדבר עם שברי הלוחות ועם הלוחות השלמים ביחד, כדי לזכור את הטעויות שעשינו, אבל גם את היכולת לחזור לעצמנו ולתקן.
שבת שלום. בשורות טובות.
הסטטוס היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (הנביא יחזקאל, מתוך ההפטרה שקוראים בשבת בבתי הכנסת)
