רק לפני חודש ושבוע הפכו סהר ועומר שעשוע להורים, כשנולדו להם תאומים פגים.
לצד האתגרים הרגילים שכרוכים במצב – לילות בלי שינה, האכלות מסביב לשעון ובכי של תינוקות בני יומם – הם מצאו את עצמם מתמודדים עם המציאות המורכבת של ישראל העכשווית: אזעקות בלתי פוסקות וריצות למקלט. המשמעות, במקרה שלהם: ירידה של 12 קומות ברגל בכל אזעקה, עם שני תינוקות קטנים ושני כלבים, דבר שגורם להם במקרים רבים פשוט לוותר על החזרה הביתה ולהעדיף את השהייה הרצופה במקלט.
במקלט הבניין ברחוב קרן היסוד בחולון, בין עגלות תינוק, שמיכות, בקבוקי האכלה וכלובים לכלבים, מתנהלת השגרה החדשה של המשפחה הצעירה. רק שבוע לפני המלחמה הם חזרו מבית החולים עם התאומים. מאחר שהם נולדו כפגים ועדיין לא נערכה ברית, אין להם עדיין שמות רשמיים. בינתיים מכנים אותם בבית "מוצארט" ו"בטהובן". וה"מוזיקה" הראשונה ששומעים השניים מורכבת מהתראות בטלפון וצלילי אזעקות.
"איזה יום היום?"
התקפות הטילים משבשות כמעט כל רגע בשגרת החיים. "האכלה, שינה, מקלחת – הכל נדחה או מתבלבל", אומרת סהר, "את לא יודעת כבר מה השעה ואיזה יום היום. למשל, אם בשבע בערב צריך לתת להם ויטמינים, פתאום אין שבע בערב. יש אזעקה, יורדים למטה, ואז שואלים אם להאכיל עכשיו או לחכות”.
הירידה למקלט היא מבצע לוגיסטי לא קטן. בני הזוג גרים בקומה ה-12 מתוך 13, ובכל אזעקה הם צריכים לרדת ברגל עם התינוקות והכלבים. "בהתחלה זה היה מאוד כאוטי", מספר עומר, "מי לוקח תינוק, מי מביא מה, איך יורדים. מדובר ב-12 קומות שאנחנו יורדים ברגל. בדרך המדרגות מלאות בשכנים ובכלבים. לפעמים יש נביחות והכל נהיה צפוף. אז מחכים רגע, עוברים לגרם מדרגות אחר וממשיכים לרדת מהר".
הלילות מורכבים במיוחד. "ברגע שיש אזעקה ומרימים את התינוקות, הם מתעוררים", מספר עומר, "במקלט עצמו יש אור, יש רעש, ולהרדים אותם מחדש זה כבר סיפור". לדבריו, כבר יצא לו כמה פעמים להישאר ער כמעט יממה שלמה בגלל רצף האזעקות והטיפול בתינוקות. מה עושים כדי לחסוך בלגן? פשוט נשארים במקלט עד שאי אפשר יותר.
ובכל זאת, בתוך המציאות המורכבת הזו נוצר גם משהו אחר. "נהיינו פה כמו כפר קטן", אומרת סהר, “כל הזמן יש אנשים במקלט, וכולם עוזרים אחד לשני". ואגב עוזרים, אחותה של סהר, אמה ובן הזוג של האמא מגיעים לפעמים לעזור להם לצלוח את הלוגיסטיקות המורכבות, חמושים במצב רוח טוב ופיג'מות תואמות.
במקלט אחר, בבניין ברחוב בר-כוכבא בתל-אביב, נמצאים שלושה אמריקאים שנתקעו בארץ. גיל ברזסקי, אשתו ג'ניפר ובתם סיוון, המתגוררים בארצות הברית, הגיעו בשבוע שעבר לביקור בעיר ואף הספיקו להשתתף במרתון תל-אביב. הם היו אמורים לשהות פה שבוע, אלא שאז החלה המערכה מול איראן והשלושה מצאו את עצמם תקועים בארץ, רצים שוב ושוב למקלט בכל פעם שנשמעת אזעקה.
"המוחות הישראליים"
גיל, ישראלי לשעבר, מתייחס למצב ברוגע יחסי. למרות האזעקות והמתיחות הביטחונית, הוא לא חושש. "אני מכיר את מערכת הביטחון הישראלית", הוא אומר, "אני סומך על המוחות הישראליים שיגנו עלינו". עם זאת, גם הוא מודה שהמציאות של אזעקות חוזרות ונשנות אינה פשוטה. "ברגע שיש אזעקה כולם יורדים למקלט, זה די בלגן, אבל אין ברירה", הוא אומר.
מי שמתקשה יותר להתרגל למציאות היא ג'ניפר, אמריקאית במקור. לדבריה, היא הייתה מעדיפה לחזור לארצות הברית לפני שהמצב הביטחוני הסלים, אך כרגע אין דרך קלה לצאת מהארץ. "אני כל הזמן בודקת איפה יש מקלטים", היא מספרת, "בכל מקום שאני מגיעה אליו בתל-אביב אני קודם מחפשת בגוגל איפה המרחב המוגן הקרוב".
היא מספרת שהבדיקה הזו כבר הוכיחה את עצמה לא פעם. "למשל כשישבתי במסעדה ופתאום הייתה התראה. תוך דקה כבר מצאתי מקלט", היא מתארת, "וגם כשהלכתי לשיעור פילאטיס, בדקתי קודם שיש מקלט בבניין, וכשהגעתי אכן הייתה אזעקה ומיד ירדתי לשם".
מה שמדאיג אותה במיוחד זאת העובדה שבנה בן ה-18 נשאר בארצות הברית. ״אני חושבת כל הזמן עליו ועל זה שצריך לדאוג לחתולים ולכלב בבית", היא אומרת.
סיוון, בת 23, שמתגוררת גם היא בארצות הברית, עוסקת בהסברה למען ישראל והייתה אמורה כבר לשוב הביתה. "היו לי דברים לעשות שם, אבל כרגע אי אפשר לטוס", היא אומרת. למרות המצב הביטחוני, היא מנסה לנצל את הזמן כדי ליצור פה קשרים ולבדוק כיצד ניתן לסייע עוד יותר בהסברה ולדברר את המסרים של מדינת ישראל בצורה טובה יותר ברחבי העולם. "גם זו מלחמה", היא מסבירה.
