מכון ריפמן לפיתוח הנגב שיגר בסוף השבוע פנייה דחופה לצמרת משרד הביטחון ופיקוד העורף, בדרישה להסדיר לאלתר אישורי "הצבה עצמית" למיגוניות עבור משפחות לוחמים ויוצאי כוחות הביטחון בחברה הבדואית. מהפנייה עולה כי המשרתים המתגוררים בפזורה סובלים מ"בידוד כפול": מצד אחד, היעדר תשתיות מיגון מצד המדינה, ומצד שני, נידוי חלקי בתוך הקהילה עצמה בשל שירותם הצבאי.
חגי רזניק, ראש מכון ריפמן, מציע מתווה חירום בן שלושה שלבים: מיפוי מהיר של מגורי המשרתים, מתן היתר להצבה עצמית של מיגונית במימון המשפחה (תוך התחייבות לאי-אכיפה), ופינוי עתידי לפי דרישת המדינה. "במציאות שבה אלפי בתי אב ללא מחסה, הדבר הנכון הוא לאפשר הצבה עצמית ללא סרבול בירוקרטי", מציין רזניק.
העדויות מהשטח חושפות מציאות בלתי נתפסת. אמיר ראחל אל-הייב, נכה ויתום צה"ל שהקים עמותה למען המשרתים הבדואים, זועק: "נפצעתי בשירות המדינה, משפחתי שילמה את היקר מכל, אבל כשיש אזעקה אין לנו לאן לרוץ. החיים של הילדים שלנו תלויים במזל. אנחנו לא מבקשים הטבות, רק את הזכות הבסיסית לא להפקיר את המשפחה בכל פעם שנשמעת סירנה".
מ', תושב הפזורה ששירת עד לאחרונה כמ"פ במשך עשור בעזה, מוסיף: "אני מוביל לוחמים לקרב ומוכן להקריב הכל, אבל בבית הילדים שלי הם ברווזים במטווח. הבית לא מבטון, והילדים בוכים כי אין לאן לברוח. מעבר לזה, בגלל שאנחנו מתגייסים, אנחנו סובלים מהתנכלויות בקהילה. אנחנו נלחמים בחזית ומתמודדים עם נידוי בבית, ובסוף זו פשוט רולטה רוסית על חיי הילדים שלנו".