"הכי קרוב לניצחון מוחלט!!" כתב אסף בריט, הבעלים של בית הקפה-מסעדה "התחתית" בתל-אביב, על צילום של המקום מלא עד כמעט אפס מקום בצהרי חמישי שעבר, בפוסט שהעלה ל-X.
זה היה רק חצי ציני – כי בריט, בעברו קצין גולני שנלחם בלבנון, בחומת מגן ובעופרת יצוקה, נפצע והוכר כפוסט-טראומטי – רחוק מלתמוך בניצחונות מוחלטים מזן נתניהו, או כמו שצייץ טיפה קודם: "חבורת מטומטמים. פעם אחרי פעם נכנסים למלחמה עם אפס אסטרטגיית יציאה".
ובכל זאת, זה היה סוג של ניצחון מוחלט עבורו, כי רק ימים ספורים קודם "התחתית" נפגעה קשות מהטיל האיראני הישיר שנחת בלב תל-אביב, מטרים ספורים מהקפה. "כמעט 90 אחוז מהוויטרינה הקדמית וכל הברזלים יצאו מהמקום, במטבח תקרת המגשים והתאורה נפלה", הוא אומר.
שלושה ימי עבודה מפרכת החזירו את המקום למצב שבו אפשר היה לפתוח מחדש, ובריט מדווח ש"עכשיו בבוקר רגוע, הצהריים עובד יפה, ומהרגע שיורד חושך אין נפש חיה ברחובות, ואני סוגר. אני לא מרוויח על התקופה הזו, מקווה רק לא להפסיד".
עושה רושם שהרבה ישראלים שמחים במלחמה הזאת. איך אתה?
"ראיתי פיזית מספיק מלחמות בחיים ואני יודע שאין במלחמה שום דבר לשמוח בו. וזו מלחמה בלי שום אסטרטגיית יציאה והישגים נדרשים, לדעתי זה בכוונת מכוון, בדיוק כמו שב-7 באוקטובר הגדירו מטרות בלתי אפשריות כדי שאפשר יהיה למשוך את המלחמה לעד. זה משרת הרבה מאוד גורמים, כי יש כלכלת מלחמה מטורפת".
כלומר?
"המון בעלי מקצוע שמלחמה מבחינתם זו תקופת פריחה. ביום של הטיל חיכה לי פה ב-11 בלילה בעל מקצוע ונתן לי הצעת מחיר של פי שישה מהמחיר שעלה לי בסוף. עשה את זה בכל האזור. והוא מבטיח לכולם שמס רכוש יחזיר להם. אבל גם מס רכוש לא פראיירים. הוא את שלו עשה, ויש כמה מסכנים שהסכימו לו. ויש מילואימניקים שעושים יום בשבוע ומקבלים משכורת כפולה, ויש המון עסקים ומקורבים שכלכלת המלחמה משרתת אותם".
אתה קיבלת איזה סיוע?
"לא. אנחנו מדינה שיודעת להיות במלחמה או מבצע פעם בשנה בממוצע, ואין שום גורם ממשלתי שיודע לתת תגובה מיידית לאירוע. הכל זה במרדפים. המדינה נגדנו מאז הקורונה וגם עכשיו. כשהעליתי את התמונה של המקום מלא הגיבו לי: 'איך אתה מתלונן?' ועניתי: 'אני את הניצחונות שלי צריך להשיג בעצמי'".
המלחמה כשלעצמה נותנת איזו תקווה?
"אין לי שום אמונה שמהלך צבאי יוכל להחליף משטר באיראן, ואנחנו שוב נמצאים באיזו מלחמה עם מטרות לא ריאליות, ובסוף נבין שאף אחד שם לא נופל ושהם ממשיכים לייצר. כמובן שאני לא מצטער על שזה קורה במדינת אויב מזעזעת כמו איראן. השאלה היא אם אנחנו נכנסים למציאות של לחיות בצורה כזו – ואני מגדל כאן שני ילדים ושואל את עצמי אם זאת המציאות שאני רוצה לחיות בה".
כפוסט-טראומטי, יש בכל זה משהו מטרגר?
"לא. למעשה אני אפתיע אותך: אין בן אדם שחווה קרב ולא מתגעגע קצת לתחושה. יש משהו מאוד ממכר באדרנלין. יש תחושה שאתה בתוך אירוע מאוד מנותק, וכשאתה ביחידה שבה אתה מאוד סומך על עצמך ועל הלוחמים שלך יש תחושת מסוגלות גבוהה כל כך ששום דבר באזרחות לא יכול לדמות אותה. מצד שני, אני לגמרי מוכן לא לחזור לזה".
