בשבוע שעבר עלינו 22 אבות שכולים על מטוס אחד, עם לב אחד שבור, ויצאנו אל השלג הלבן של פינלנד. 22 גברים שהחיים שלהם נחצו לשניים. 21 אבות ללוחמים גיבורים, ואני, אבא אחד לתצפיתנית גיבורה מחמ״ל נחל עוז.
יצאנו למסע אחר, מסע שלא דומה לשום מסע אחר. לא טיול. לא נופש. מסע של זיכרון בתוך מרחב זר, קפוא, לבן עד כאב. עמותת journey4hope קמה אחרי שבעה באוקטובר כדי לעשות טוב לאימהות שכולות. הן נראו. כאבן נשמע, אבל אז מישהו עצר ושאל: מה עם האבות? גם הם נשארו לבד עם כיסא ריק וארון שלא ייסגר לעולם. כך נולד המסע הזה, מסע ראשון מסוגו לאבות. נסענו בג'יפים, ובמזחלות כלבים בתוך יערות מושלגים.הפלגנו באונייה שוברת קרח שחצתה ים קפוא בעוצמה שגרמה לנו להרגיש קטנים מול הטבע, ומול הכאב שלנו. דגנו דרך חור קטן באגם קפוא, רכבנו על אופנועי שלג במינוס 25 מעלות... הקור היה חד וברור, כמעט מנחם בפשטותו. כאב שאפשר להסביר.
אבל לא רק אקסטרים היה שם. בערבים ישבנו יחד סביב שולחן עמוס באוכל מנחם ומדויק להפליא. תבשילים חמים שעלו מהם אדים, לחם טרי שנקרע בידיים גדולות של אבות שלא מחזיקות יותר את הילדים שלהן. צלחות שחזרו והתמלאו. לא כי היינו רעבים לאוכל, אלא כי היינו רעבים לביחד. לצד האוכל עבר בקבוק וויסקי מיד ליד. לא לשכרות. לרגע של חום פנימי. לכוס שמתרוממת בשקט ולחישה חרישית: “לחיים שלהם, לזכרם”. היו גם גרעינים ופיצוחים על השולחן, כמו בסלון ישראלי רגיל. לכאורה תמונה יומיומית. בפועל, 22 לבבות שמנסים לא ליפול. ואז הגיע הרגע שבו השמיים עצמם החליטו להשתתף. עמדנו שם בלילה קפוא, עטופים בשכבות ובשתיקה, כשלפתע נפרש מעלינו אור ירקרק, רוקד, חי. זכינו לראות את זוהר צפוני, לא פעם אחת, אלא פעמיים במסע הזה.
האור זז בשמים כאילו מישהו מצייר תקווה מעל החשיכה. ואי אפשר היה שלא לחשוב עליהם. על הילדים שלנו. על הנשמות הטהורות שלהם. היה מי שלחש: “תראו אותם…”. היה מי שבכה בלי קול. ובאחד הבקרים, בתום ההליכה ביער, חזרנו כל אחד בתורו אל הרכבים. לרגע אחד, עמדתי שם, מוקף לבן אין-סופי, וצעקתי את שמה של רוני. רוני! השם חזר אליי כהד רך בין העצים. צעקתי שוב. רוני! לא הייתה תשובה. אבל הייתה נוכחות. הייתה אהבה שלא נעלמת. הייתה הבנה שהזיכרון שלה, ושל כולם, לא תלוי במקום, בזמן או בעונה. המסע הזה לא ריפא את השבר. הוא לא מחק את השבעה באוקטובר מחיינו. אבל הוא נתן לנו מתנה נדירה, אחווה פשוטה ואמיתית. 22 אבות שאולי לא היו נפגשים לעולם. אנשים שונים כל כך, וכאב אחד משותף. כשאחד נשבר, האחרים הרימו. כשאחד צחק, כולנו צחקנו חזק מדי, אולי כדי להוכיח שאנחנו עדיין חיים.
חזרנו הביתה בלי הילדים שלנו. אבל חזרנו עם הבטחה שקטה. הזיכרון שלהם יהיה נוכח תמיד. ההנצחה לא תהיה טקס, היא תהיה דרך חיים. אנחנו נמשיך לספר. נמשיך להזכיר. נמשיך לקרוא בשמותיהם בקול. כי מי שעמד בשלג הלבן של פינלנד, החזיק כוס וויסקי ביד אחת וכתף של אב שכול ביד השנייה, והרים מבט אל הזוהר הצפוני, מבין, האור שלהם עדיין כאן. והוא מאיר לנו את הדרך. היתה לי הזכות להשתתף במסע הזה ולהרגיש אפילו לרגע את העוצמה של רוני, ושל המסע הזה. אני לא רק כותב זיכרון, אני מנסה לבנות את הגשר. בין כאב לתקווה. בין שלג לבן ללב בוער.
יצאנו למסע אחר, מסע שלא דומה לשום מסע אחר. לא טיול. לא נופש. מסע של זיכרון בתוך מרחב זר, קפוא, לבן עד כאב