יש לפחות אלמנט אחד לא הגיוני במלחמה של טראמפ באייתוללות האיראניות. לא רק שהנשיא חותר נגד ההבטחה שלו לבוחריו למדיניות של "אמריקה תחילה" והורדת הילוך בכל מה שקשור להתערבות בנושאים בינלאומיים, אלא שהמלחמה הזו מפרה את הבטחת הבחירות הכלכלית העיקרית של טראמפ ופוגעת בכיס האמריקאי, המקום שממנו המצביעים מענישים את היושבים בבית הלבן.
מאז תחילת המלחמה, מחירי הדלק בארצות-הברית עלו בכ-15 אחוז, ואת ג'ני מארקנסו או מרדית' מדרום דקוטה, לא ממש מעניינים סיפורים גאו פוליטיים על מצב זכויות האזרח והנשים בטהרן או על הסיכון הבטחוני של ישראל מפרויקט הגרעין האיראני. הן רוצות להרים את המשאבה ושיצא ממנה דלק זול.
אבל יכול להיות שיש היגיון כלכלי בשיגעון הפוליטי-מדיני-צבאי הזה? יכול להיות שהמלחמה באיראן, בנוסף למבצע של חטיפת מאדורו ועצירת אספקת הנפט מונצואלה שקדמה לו, הם רק מבצעים קטנים שנועדו לשרת את המלחמה הכלכלית הגדולה של הנשיא טראמפ בסין?
בעיות באספקת הנפט
טראמפ מאמין בכסף. מאזני אימה גרעיניים, התפתחויות גיאו-פוליטיות או מלחמות אזרחים באפריקה הן רק תוצר נלווה. יש אולי מנהיגים חכמים יותר ממנו, אבל זה פחות חשוב אם אין להם את האמצעים הכלכליים כדי ליישם את החוכמה או ההיגיון הישר שלהם. בשביל טראמפ, בעל המאה הוא בעל הדעה. זה מאפיין כמעט כל אחת מההחלטות הקפריזיות שלו: מלחמת המכסים עם כל העולם, החטיפה של מאדורו, התשוקה לגרינלנד, ההתרחקות מנאט"ו. לכולן יש הקשר כלכלי. אוקראינה רוצה שאמריקה תסייע לה במאמץ המלחמתי נגד הפלישה הרוסית? SHOW ME THE MONEY. הפעולה האיראנית לא תלושה מהקונטקסט הזה.
המלחמה עצמה וההפצצות באיראן על מדינות נפט שכנות במפרץ, גרמו להפרעות קשות באספקת הנפט ולעליות מחירים משמעותיות — לכמעט 100 דולר לחבית. סגירת מיצרי הורמוז על ידי האיראנים מביאה לצווארי פקק בלוגיסטיקה ושינוע של נפט וסחורות (נושא שהעולם עדיין לא התאושש ממנו מספיק אחרי המכה שחטף במהלך מגיפת הקורונה), ומעל כל אלו מרחפת עננת אי הוודאות, אולי המכה הכי קשה עבור הכלכלה העולמית. כלכלות עולמיות, אנשי כספים ובנקים יודעים להתעסק עם ניהול סיכונים. אי ודאות זה חור שחור. רעל עבור מי שזקוק למימון מהבנקים.
טראמפ והיועצים שלו ודאי היו מודעים ולבטח בנו תסריטים לפי המודלים שאנו חווים עכשיו, ולכן שוב נשאלת השאלה: מה היה הרציונל הכלכלי מאחורי התקיפה והמבצע לחטיפת מאדורו והסנקציות על ייצוא נפט מונצואלה ואחריהן המתקפה על איראן.
טראמפ חייב למנף את המבצע בוונצואלה והמלחמה באיראן להישגים. עמדה נחותה בשיחות הסחר עם סין, אינפלציה ומחירי דלק שמזנקים יהיו מכת מוות עבור הרפובליקנים בבחירות
יש כמה גורמים שצריכים לקחת בחשבון כדי להתייחס לשאלה הזו. הראשון הוא התחזית הכלכלית של מנהיגי סין לגבי ארצם לחמש השנים הבאות כפי שניתנה בשבוע שעבר, השני הוא הפסגה המתוכננת בסין בין מנהיגי סין וארצות הברית בסוף החודש הזה, ואת מה שקרה ביניהם: הריגת וחטיפת שני מנהיגים על ידי טראמפ, שהיו קרובים למשטר בסין, והיו אחראים ביחד לאספקת כ-17 אחוז מהנפט המיובא לסין.
צריך גם לזכור שמדובר במערכות יחסים לא סימטריות. קחו לדוגמא את סין ואיראן. סין, יבואנית הנפט הגדולה בעולם, אחראית ל-80 אחוז מייצוא הנפט של איראן, אבל איראן מהווה רק קצת יותר מעשרה אחוזים מכלל ייבוא הנפט הסיני. עבור סין, זו מערכת יחסים שנוצלה על ידה כדי לצבור כוח גיאו-פוליטי (כמו ההסכם בין איראן לערב הסעודית שבו שימשה סין כשושבין ראשי). נפילת המשטר וההגבלות על ייצוא הנפט מאיראן ישפיעו אם כן על סין בשני מישורים. היא תאבד קצת מההשפעה שלה באיזור, וביחד עם הסנקציות מונצואלה, רזרבות הנפט שלה יספיקו עכשיו רק לחודשים ספורים.
מאבקי כוח
למרות היריבות הכלכלית המרה וההבדלים העצומים בערכים הדמוקרטיים ובשיטות הפוליטיות ביניהן, קיימים גם קווי דמיון בין ארצות-הברית לסין. לשתיהן יש שאיפות התפשטות שהן מאיימות לממש בכוח צבאי, שתיהן חוות תחזיות מדאיגות לצמיחה (תחזית הצמיחה של 4.5-5 אחוזים של סין ל-2026 היא הנמוכה ביותר מאז 1991), בעיות בשוק הדיור והעבודה, שתיהן משקיעות המון בחדשנות וביוזמות דיגיטליות וטכנולוגיות ובשילוב האינטיליגנציה המלאכותית בכלכלות שלהן, ושתיהן נטשו כמעטו לחלוטין את המאבק במשבר האקלים. סין וארצות-הברית הן אולי לא פרטנריות, אבל יש להן אויב משותף בדמות האיחוד האירופאי. טראמפ אולי לא אוהב את הנשיא הסיני שי ג'ינגפינג, אבל הוא מכבד אותו על כך שהנשיא הסיני החזיר לו מלחמה במהלך קרב המכסים, בניגוד לאיחוד האירופאי שהתקפל אחרי האיום הראשון שלו.
סין אמנם הביעה התנגדות למלחמה באיראן, אבל היא עשתה זאת בלשון מאוד רפה. סין חולקת עם איראן אינטרסים כלכליים, אבל לא אידיאולוגיה. חוץ מקצת רטוריקה, היא לא תסכן דבר עבור עצירת הלחימה (אם כבר, התגובה הסינית הייתה הרבה יותר קשה כלפי המתקפות האיראניות כלפי השכנות שלה במפרץ, מדינות שבהן לסין יש השקעות כלכליות רבות, או סגירת מיצרי הורמוז). מלחמה ארוכה של אמריקה באיראן עלולה גם להקל על שאיפותיה של סין כלפי טייוואן.
למעשה, אפילו מבלי שהתכוונו לכך, ארצות הברית וסין חילקו ביניהן את השלל הגיאו-פוליטי. סין, עם כוח העבודה הזול, הסובסידיות הממשלתיות, יכולת הייצור הפנומנלית והגישה למתכות נדירות, היא הפרטנר לעסקים, לטכנולוגיה, למסחר ולפיתוח. אמריקה תמשיך כמובן להתחרות עם הסינים על הבכורה הכלכלית, והיא בעבר הצהירה שהיא תשקיע מיליארדים רבים בביו-טכנולוגיה ובמירוץ אחר מתכות נדירות, אבל עם הכוח הצבאי העצום שלה, אמריקה תהיה האחראית הראשית על השרירים.
המרוויחה הגדולה
אחרי עשרה ימים של לחימה יש מנצחת אחת ברורה במשולש איראן-ישראל-ארצות הברית. רוסיה, כמובן. העלייה במחירי האנרגיה, והצורך של סין למצוא תחליפים לנפט מונצואלה ואיראן, בנוסף לחסימת מעבר מיכליות הנפט דרך מיצרי הורמוז, מאיימת על יותר מחצי ייבוא הנפט לסין ותאלץ את המשטר הסיני לחפש אלטרנטיבה בקרמלין, ובמחיר יקר יותר. איפשהו, האירוניה חייבת למות מצחוק: מלחמה שעליה הכריז נשיא אמריקאי משמשת בעקיפין כדלק כלכלי עבור המלחמה שמנהלת רוסיה באוקראינה.
אם סגירת מיצרי הורמוז, דרכם מייבאת סין 5 מיליון חביות ליום, תימשך זמן ממושך והאיראנים ימשיכו לאיים על אוניות ששטות באיזור, סין תיפגע בלמעלה מ–50 אחוז מייבוא הנפט
סין, כאמור היא יבואנית הנפט הגדולה בעולם. היא חייבת אנרגיה עבור הייצור ההמוני שלה ועבור הפיכתה המדורגת למדינת ייצוא. היא יכולה להסתדר עם סגירת צינור הנפט מונצואלה ואפילו עם זה האיראני, שתי המדינות אחראיות ל-17 אחוז מסך ייבוא הנפט הסיני. זהו אחוז מכובד, אבל סין יכולה למצוא לו תחליפים. אבל אם סגירת מיצרי הורמוז, דרכם ייבאה סין 5 מיליון חביות נפט מדי יום, תימשך זמן ממושך והאיראנים ימשיכו לאיים על אוניות שינסו לשוט דרכם, הרי שכאן תגיע הפגיעה בייבוא הנפט לסין בלמעלה מ-50 אחוז מהייבוא, והאיראנים יצטרכו להיכנס לריב עם המשטר בבייג'ינג ולתת לו הסברים.
יש עוד מנצחת משנית אחת מהמלחמה הזו, ומהאפקט שנוצר ממנה לגבי שווקי האנרגיה: הטכנולוגיה הירוקה והנקייה. וושינגטון ובייג'ינג מסתכלות על משבר האקלים דרך משקפות שונות. טראמפ חושב שזו קונספירציה של מתחריו הפוליטיים הפרוגרסיביים, לג'ינגפינג פחות חשוב גורל האקלים, אבל הוא בוחן את הנושא מתוך הקונטקסט של יתרון אסטרטגי וכלכלי. סין היא כבר עכשיו יצרנית הטכנולוגיה הנקייה הגדולה בעולם, בעיקר בכל מה שקשור לרכבים חשמליים ופאנלים סולריים. אם המלחמה הזו תכופף את ידה להישען פחות על אנרגיות מזהמות, היא תגדיל את היתרון הגדול שכבר יש לה בנושא כלכלת העתיד.
איך טראמפ יוצא מזה?
אנחנו חוזרים שוב לנקודת אי הוודאות. טראמפ, בניגוד למבצע החטיפה בוונצואלה, לא הזכיר את נושא הנפט בקשר למלחמה, אבל יכול להיות שבדרך עקיפה דווקא רוסיה (ביקוש גדול יותר לנפט במחירים גבוהים יותר) וסין (שתחפש במרץ אלטרנטיבות ירוקות לנפט) יהיו המרוויחות הגדולות ביותר מכאוס האנרגיה שמייצרת המלחמה במפרץ. מצד שני מה סין אמורה לעשות עם ההשקעה הגדולה ביותר שלה, בחוות נתונים עבור האינטיליגנציה המלאכותית, שתחייב אותה לייבא יותר אנרגיה ובמחירים הרבה יותר גבוהים? ומה יהיה על הסכם השיתוף האסטרטגי, על סך של 400 מיליארד דולר, שחתמו ביניהן סין ואיראן ב-2021, אם תתממש תוכניתו של טראמפ וחילופי השלטון באיראן יובילו להנהגה פרו מערבית?
אבל יש דברים שהם כבר ודאיים, כמו תעשיית הנשק, שכרגע היא הרבה יותר בהירה משוק האנרגיה. קחו לדוגמא את אוקראינה וטייוואן, שתי מדינות שייפגעו קשות מהשימוש המסיבי של ארצות הברית בנשק במלחמה נגד איראן. הראשונה תקבל פחות חימוש מאמריקה, והשנייה תסבול מכך שאמריקה תהיה מעט כבולה בכל מה שקשור להתערבות צבאית סין.
עוד השפעה תהיה הצורך האמריקאי להתחמש מחדש, חימוש שהייצור שלו מצריך מתכות נדירות ושבבים, שווקים שנשלטים בעיקר על ידי סין. זוהי עמדה לא טובה עבור טראמפ כדי להיכנס איתה לשיחות על מסחר עם נשיא סין בסוף מרץ. וגם את זה אפשר להגיד בוודאות: טראמפ חייב למנף את המבצע בונצואלה ואת המלחמה באיראן להישגים שהוא יכול להציג אותם בבית. עמדה נחותה בשיחות הסחר עם סין, מחירי דלק שמתייקרים ואינפלציה מתמשכת יהיו מכת מוות עבור הרפובליקנים בבחירות האמצע בנובמבר.
