7למתוח את עורקי הבוקר // יקיר בן-משה } הקיבוץ המאוחד } 79 עמ'
בספר שיריו החדש, השישי, 'למתוח את עורקי הבוקר', המבנה המשפחתי-פואטי היפהפה שיקיר בן-משה יצר בשלושת ספריו הקודמים נמתח עד שהוא מתפרק וקורס לטובת מה שקינן תמיד במעמקיו או ריחף מעבר לו — בדידות, ריקנות, פחד מוות. המבנה ההוא, ששבריו ניכרים היטב בספר החדש, התבסס על חיבור עמוק בין אבהות לתרבות. תפקיד האב, הבהיר בן-משה בספריו הקודמים, הוא בראש ובראשונה לחנך את בניו – להשמיע להם מוצרט ומיילס דיוויס, להציג להם קטעים ממחזותיהם של סופוקלס ושייקספיר, לקרוא להם שירים של זלדה ועמיחי. הדפוס שבן-משה העניק לו חיים חדשים בספרים ההם הוא הסיפור-לפני-השינה, שחיבר יחד ילדות תמימה כביכול עם הניסיון האפל האצור במופתי התרבות העולמית, וארג מהם שטיחי קיר לשוניים עתירי צבע ואקשן, שהזכירו באופיים הכמו-סוראליסטי חלומות.
והנה זה קרס. הילדים גדלו. הם הרבה פחות מתעניינים במה שיש לאבא למכור, והוא נאלץ להאזין למוצרט לבדו, כמו שהוא מתוודה באחד השירים. גיל ההתבגרות הופך את הבנים לזרים, שולח אותם אל מחוץ למרחב ההורי-תרבותי המוגן, הופך אותם לנערים עתירי הורמונים, ומשהו מקביל קורה גם לאב. האבהות – ששימשה לו עד לאחרונה מפלט מושלם מפני החיים – כבר לא מספקת אותו, לפחות לא כמשורר. הוא חותר למרחבים חדשים, אחרים, שאין לו מושג מהם בדיוק, וכדי לספק את הצורך לנוע הוא מתחיל לעשות ספורט: שחייה, ריצה, בעיקר רכיבה על אופניים. זה לא סתם ספורט – זאת אובססיה: תשוקה טהורה שאין לה מענה אלא בשעת רכיבה נוספת, צמא בלתי נדלה שלא ניתן להרוות אלא במאמץ נוסף, רעב אינסופי שנוגס בזמן, בגוף, בעונג, בפחד, בעולם כולו. נותרת רק אהבתו העתיקה של המשורר למילים, שמהן הוא מנסה לארוג שירים חדשים, שעניינם הגוף הנע ללא תכלה במרחב פתוח וחסר צורה.
השירים האלה – שירי הספורט, האובססיה, הגוף – פותחים את הספר. יש בהם יופי גלוי ופתייני, כמו תמיד אצל בן-משה, אבל יש בהם גם משהו נפתל ומאומץ, ריק עד כאב. אחרי מי אני רודף ומפני מי אני בורח, שואל הרוכב על אופניו, ועונה: אחרי עצמי ומפני עצמי, אחרי המוות ומפני המוות, אחרי הגוף ומפני הגוף. התוצאה היא תנועה טהורה, כמעט מופשטת, מעגלית, חוזרת על עצמה. אפשר לומר שבשירים האלה גוברים הערכים המודרניסטיים – אלה שמזוהים עם ריקנות, בדידות ופחד מוות – על המורשת הפוסטמודרנית, המשפחתית כל כך, שבן-משה ניסה לבנות בספריו הקודמים.
אבל שירי הספורט האובססיסי תופסים רק שליש מהספר. בשליש השני חוזר בן משה לסגנון ספריו הקודמים, אם כי משנה מאוד את הטון: במקום להתרפק על ילדותם של בניו, הוא מקונן על התבגרותם, ועל התפוררותו של המרחב הביתי, הילדותי, המתורבת, הכמו-חלומי, לטובת מרחב עירוני פרוע מדי, פתוח מדי, כמעט פוסט-אפוקליפטי, שלתוכו הוא ובניו נאלצים לגלות יחד ולחוד. אלה הם השירים הטובים ביותר שבן-משה כתב בנוסח הפואטי שכיניתי קודם הסיפור-לפני-השינה, דווקא משום שמשהו בסיסי נפרם בהם, ואין בהם לא סיפור ולא שינה אלא כאוס, אימה ואובדן, ולעיתים גם לא מעט הומור.
אבל השירים המשמעותיים ביותר בספר הם שירי השער השלישי, שאינם עוסקים בספורט או באבהות אלא חותרים במישרין לדבר עצמו – אל ארץ הישימון שמאיימת לבלוע ולמוסס את מרחב הבית והמשפחה. נדמה לי שהעיקר בשירים האלה הוא הגילוי שהמשורר עצמו הוא מי שכמה לנפילת הקירות ולמחיקת הגבולות, כלומר לְהרס. הספר מגיע לאחד משיאיו בשיר חסר שם שבו המשורר מדמה את עצמו ליען, שטומן את ראשו באדמת השגרה המשפחתית בעוד זנבו מורם אל על, מכוון למשהו הרבה יותר טוטאלי ואלים.
