תמונות מוזרות // אוקטסו } תרגום: דנה אלעזר-הלוי } אחוזת בית } 253 עמ'
דמות לבושת שחורים, עוטה מסכה לבנה מעיסת נייר, קוצצת גבעול אספרגוס בסכין קצבים. בכל חיתוך הופכים מקטעי האספרגוס לאצבעות אנושיות. הדמות נכנסת לחדר ובו ציור של איש עם סוס, המכחול שליד כן הציור הופך לאצבע. כל צבעי הפנדה הסדורים באריזתם הם אצבעות עכשיו, והנה, גם האיש והסוס שבציור הופכים לפקעת אצבעות, ומתוך אדמה שחורה ועשירה בעציץ, נובטות וצומחות אצבעות. הדמות עם המסכה הלבנה מסתכלת בכל אלו בהשתאות, כשברקע מוזיקה עליזה, מיושנת, כמו בלונה פארק שאולי הלכת אליו בילדותך.
זה אחד הסרטונים הפופולריים ביותר של אוקטסו. גם האחרים הם שילוב של תיאטרון חפצים מתוק עם אנבוקסינג של געוולד, למשל: קרוסלת עץ מסתובבת כשעליה אוזני אדם, או פתיחת מתנה מסנטה – שהביא סט שיניים טוחנות, בובה דמוית עובר בתוך נוזל שקוף וצמיגי, ברגים וג'ינג'ר מוחמץ. הכל מלווה בקריינות יפנית בקול צפצפני ומתוק. אוקטסו – שם בדוי שמשמעו חרך-גשם – הוא לא רק יוטיובר עם כמעט שני מיליון עוקבים, אלא גם סופר שמוכר מליונים, ביפן ומחוצה לה. הספרים שלו משמרים את אותה האיכות של הסרטונים: מינימליזם מקריפ ואסתטי, ילדותי ומאיים כאחד, ובעיקר זר מאוד. אולי בשלב זה, תחת מיליוני התיירים והמתפעמים, היינו מצפים שקסם המוזרות היפנית כבר יתפוגג, אבל כמו ירושלמים, היפנים משמרים איזו זרות אינהרנטית שקשה לשים עליה את האצבע. לא אצבע רגילה ולא אצבע שנכרתה מאספרגוס.
1 צפייה בגלריה
אנונימיות או הסתרת זהות תמיד היו קלף חזק בספרות ובאמנות. אוקטסו | צילום:
(Eugene Hoshiko, AP)
30 אנשים בלבד יודעים מיהו אוקטסו. אולי כחלק מהגעגוע לשנות התום של האינטרנט, לפני עידן ההחצנה הטוטאלית, נראה שיש קאמבק מסוים לאנונימיות. פייסבוק?! NO FACE זה הרבה יותר טוב, בטח אם אתם מהמרים על סודות צבאיים בפולימרקט. מאלנה פרנטה לבנקסי – אנונימיות או הסתרת זהות תמיד היו קלף חזק בספרות ובאמנות. אבל בשנים האחרונות, לצורכי קידום ונראות – גם האנונימיות צריכה לוק, גם דנידין צריך להיראות איכשהו בסטורי. כך, לצד עלייה במניות תרבות לוקאלית "אותנטית", אנחנו עדים לפריחתה המחודשת של המסכה. במקרה של אוקטסו מדובר בפרפרזה ילדותית, לא מושלמת על מסכת תיאטרון 'נו' שמייצגת אישה תמה. ככל מסכה היא גם מעוררת חוסר נוחות, ובמקרה של מחבר ספרי מתח – היא גם מייצגת את ההתחזות והחמקנות של רוצח.
'תמונות מוזרות' הוא הרומן השני של אוקטסו (קדם לו 'בתים מוזרים'), אך הראשון שתורגם לאנגלית, וכעת, גם לעברית, אך לא מהמקור היפני אלא מהגרסה האנגלית. הספר מחולק לארבעה חלקים, ובהם שלוש עלילות מסתורין שנראות שונות ונפרדות זו מזו אך מתלכדות בחלק הרביעי במתווה מחושב. הכל נופל למקום. אין פרט מיותר. סימן ההיכר של אוקטסו הוא השילוב של אלמנטים גרפיים רבים בספריו ('בתים מוזרים' הוא למעשה רומן הגרמושקות הראשון בהיסטוריה) ותמונות מוזרות הן אכן הנושא והמפתח של הרומן הזה: ציורים שנראים תמימים, אך דורשים העמקה ופענוח; ציורים שהם למעשה צופן שמשאיר הצייר, והאמת תתגלה רק למי שמבחין במוזרות שלהם. אבל לא רק הציורים המוזרים נוכחים כאן, אלא גם קטעי יומן, טבלאות, דיאגרמות ותרשימי זרימה. חלקם הכרחיים לעלילה או מסייעים לה, וחלקם, אין דרך אחרת לומר זאת, דביליים ממש. למשל דיאגרמת שלבי העיכול המצורפת לרשימה. כלומר – הוא שם לשם קיומה של השפה הגרפית הזאת, שם כדי להיות שם, כמשהו חוץ-טקסטואלי, כ"חפץ" בתוך הטקסט. למעשה, אילולא היה הטקסט רציני כל כך, הייתי חושבת שזו דאחקה. אבל אולי, כשם שהתמונות ברומן הן כתבי חידה שיש לפענח, כך ייתכן שהספר כולו, על פשטותו הגולמית, הוא צופן לתרבות שלמה. הלוא בדת השינטו, מעמדם של חפצים שונה לחלוטין ממעמדם אצלנו – ושילובם בתוך הספר עשוי להיות הרבה יותר מהצרנה של רמזים בלשיים.
בחלקו הראשון של הספר, שני צעירים מתחקים אחר בלוג משעמם לכאורה של אב צעיר, שבו מופיעים ציורים של אשתו המנוחה, שמתה בלידת בנם הבכור. בחלק השני, ציור תמים של ילד בגן לכבוד יום האם מכיל ענן אפור ומאיים, ואמו הענייה מואשמת על ידי הגננת בהתעללות. בחלק השלישי, פרח-עיתונות מתעקש לחקור את מותו של מורה לאמנות שהשאיר אחריו שרבוט של ציור הנוף שבו נרצח. בחלק הרביעי חוזר אוקטסו לציור שציירה ילדה שרצחה את אמה, ציור שהופיע גם בהקדמה, רק שכעת הוא מנותח באופן אחר. העלילה מתמקדת ב"עשור האבוד" של יפן – שנות ה-90 ותחילת המילניום, שנים של משבר כלכלי אדיר, שהביא למקרי התאבדות רבים, חלקם תוצאה של תרבות מאופקת שאינה מכירה במשברים נפשיים. כמו בסרטונים שבהם הוא נראה משתמש במחשב נפוח ומיושן משנות ה-90, גם כאן התרפקות על אותן "השנים התמימות של האינטרנט", טרום-הרשתות החברתיות וההתמקצעות של החיים הפרטיים: "אה, בלוגים. היה משהו כמעט נוגע ללב בעצם הרעיון של אתר פשוט שאנשים מעלים בו מחשבות ותמונות… החירות היתה רבה כל כך, שלמשך תקופה מסוימת היו אפילו בלוגים ש'נכתבו' בידי חתול או מרית אורז". (כן, גם אינטרנט, גם חתול וגם אורז באותו משפט!). אבל התֶמה המרכזית כאן, וזו אולי הפתעה כשמדובר בסופר אימה, היא דווקא אימהות, על כוחה האדיר, לשבט או לחסד. ייתכן שגם כאן אוקטסו מהדהד את דת השינטו, שאלת השמש, אמטראסו, האחראית על פריון האדם והאדמה, היא האלוהות הראשית שלה, וייתכן שהוא פשוט "מחובר לצד הנשי שלו", כשם שהדמות שלו בסרטונים מדברת בקול עדין של ילדה.
לצד המתח והדיוק – הספרות כאן, כאמור, היא בסיסית להדהים. בביקורת כלשהי כינו אותה "סגפנית" – שם תואר מוגזם מדי וספרותי מדי לטקסט הזה, שהוא פשט של פשט, כמעט אנטי-ספרות, נטולת מבע כמו המסכה הלבנה הפרימיטיבית שמתחתיה רוחש משהו אפל. ייתכן שמי שבקיא ברזי התרבות היפנית, יכול לקבל מהספר תמונה עמוקה יותר, שמשלבת מודרנה ומסורת ומביאה איתה דיון ערכי בחברה היפנית. רובנו נישאר עם מותחן מוזר אבל אפקטיבי. בזמנים בהם החיים עצמם הם מותחן מורט עצבים, כל עלילה שתיקח אותנו לזוועה אחרת – תבורך.
