נהניתי מאוד לקרוא את הטור של דרור בורשטיין שפורסם כאן בשבוע שעבר, 'ציור במקום מלחמה'. אדם תמיד יוצא נשכר מקריאת טוריו של בורשטיין. הקריאה בהם היא כרחצה בנהר בלב מדבָּר של ביבי-כן ביבי-לא. ואולם דבר אחד בטור עכר את שלוותי עד כדי כך, שמצאתי את עצמי הופך בו שוב ושוב במקלט. כתב בורשטיין: "לצייר זה מעשה משונה, אם כי לצייר זה כמובן הרבה פחות מוזר והרבה יותר יפה ממעשים אנושיים אחרים כמו מלחמה או עשיית כסף. היקום כולו יוצר צורות יפות, מגלקסיות ועד שמשות ופרחים וחיפושיות, ולכן המעשה ההגיוני ביותר לאדם הגיוני הוא לחקות את היקום וליצור צורות כאלה בעצמו".
לא צריך להלל את המלחמה כמו מרינטי כדי להודות ביופיים המהפנט של מיירטים המזנבים בטילים בלילה, או של פטריות אש ועשן מעל נמל תעופה באיראן. הם בוודאי אינם נופלים ביופיים מתופעות "טבעיות" ומסוכנות כגון ברקים והרי געש.
ובכלל: האמנם היקום יפה והאדם מחקה? קאנט למשל טען שלא, שהיופי אינו תכונה של הגלקסיות ושל הפרחים – אלא תכונה שלנו, בני האדם, שמוצאים יופי בדברים. אמת, ביקום יש חוקיות (שאנחנו מגלים), אבל חוקיות אינה יופי. טבעות שבתאי המסודרות לפי משוואות מתמטיות מסודרות פחות ממכשירי מיקרוגל מתוצרת סין — שעל פניהם אנו חולפים אדישים לחלוטין. ואם היופי הוא אכן תופעה אנושית, משהו שיושב בצומת שבין הדמיון וההבנה האנושיים, האם הטווס הרוקד לפני הטווסה חווה את יופי ריקודו? הצב מנווט את דרכו לאור הלבנה, אך האם הוא מעריך את אורה הנוגה? ואולי, כפי שהציעו הקוסמיסטים, מוטב שנהפוך את היקום כולו לתבוני כדי שיעריך את יופי הבריאה?
בורשטיין אומר שהמלחמה היא מעשה אנושי. נדמה לי שהמלחמה היא המצב הטבעי, ואילו השלום הוא המצאה אנושית. בכלל אינני שותף לתפיסת העולם הרומנטית הרואה בטבע את כל מה שטוב, יפה ואצילי, ובאדם (ויש המוסיפים: המערבי) – את כל מה שרע, כעור ונקלה. אני איש שמאל מהזן הישן: כי באדם אאמין. היקום הוא תערוכה מדהימה שאנו מבקריה היחידים. אמת, אנחנו עסוקים יותר מדי בשיגור טילים בליסטיים למדינות שכנות ופחות מדי בשיגור גשושיות לכוכבים, אבל אנחנו היחידים (ככל הידוע לנו: ביקום כולו) שמשגרים גשושיות ומביטים בפרחים, היחידים שידם מושטת ליופי. כתב המשורר יואב עזרא: "נַסּוּ לְדַמְיֵן / שֶׁאַתֶּם רוֹאִים / פְּרִי / מוּל / הַפַּרְצוּף / וְאַתֶּם / חוֹלְמִים / שֶׁהַיָּד / שֶׁאַתֶּם מוֹשִׁיטִים לִקְרָאתוֹ / לֹא פָּחוֹת יָפָה מֵהַפְּרִי עַצְמוֹ". אין אנושי מזה.