שם למטה // לאונורה קרינגטון } תרגום: תמנה פרץ } לוקוס } 88 עמ'
תארו לכם את הסיטואציה הבאה: בתחילת שנות ה-40 של המאה שעברה, ציירת ופסלת בת 23 ממוצא בריטי, שבן הזוג שלה, אמן אף הוא, נלקח למחנה ריכוז בידי הגסטפו באשמה שהאמנות שלו מנוונת, בורחת על נפשה ממקום מגוריה בדרום-מזרח צרפת. היא ניגשת אל השגרירות הבריטית במדריד, נפגשת עם הקונסול ומנסה בעמל רב לשכנע אותו שהמלחמה "מנוהלת באמצעות היפנוזה בידי קבוצת אנשים", ובשביל להביס אותם "עלינו להאמין בכוחנו המטפיזי ולחלק אותו בין כל בני האדם, וכך לשחררם".
היא האמינה שהיא זו שנבחרה לרפא את אירופה, שהיא נושאת את כל צער העולם בתוכה ומסוגלת לחלץ מתוכו פתרון. היא רצתה לעצור את המלחמה ולשחרר את העולם, שהיה תקוע כמוה. כך העידה על עצמה לאונורה קרינגטון, שנולדה לבית בריטי אמיד עם אב שמרן שלא האמין בה, בחיבור ממוארי שכתבה שלוש שנים אחרי שאושפזה בסנטוריום בספרד.
היא מיענה את החיבור לא לנו הקוראות, אלא אל הרופא שלה. כולם ראו, כמובן, שהיא מתמודדת נפש, אבל היא ביקשה חירות בדרך שהיא הבינה לנכון, והחירות האישית אצל קרינגטון בלולה באופן בל יינתק בחירות של הזולת סביבה. בעצם, ככל שהיא מרוכזת יותר בחוויות המשונות של התודעה המתפוררת שלה, כך היא מרגישה שהיא מיטיבה לתאר את ההיסטוריה, המשונה לא פחות. החוויות שלה, עבורה, מקפלות בתוכן את "תולדות היקום בעבר ובעתיד".
עין ימין שלה מציצה אל טלסקופ, ועין שמאל מציצה אל מיקרוסקופ. את קורות המסע שלה אל השפיות ואל החופש, מרגע שעצרו את האהוב שלה, האמן הגרמני הסוריאליסטי מקס ארנסט, ועד שהגיעה למקסיקו למורת רוחה של משפחתה, היא כותבת בשילוב של פיכחון וטירוף. היא מודעת לכך שבזמן שהבריחה התרחשה היא הייתה נתונה לחלוטין לסחרור פנימי פסיכוטי, אבל בזמן הכתיבה היא צלולה כבדולח. היא חוזרת פעמים רבות על המילה "הבנה", כי היא מתארת רגעים שבהם מחלחלת בה הבנה כלשהי לגבי המצב שלה, וזו אנלוגיה לשאיפה שלה שמדינות סביבה בזמן אסון תחתורנה בינן להבנה.
כותרת החיבור 'שם למטה' מייצרת בתרגום לעברית אסוציאציות מיניות, אבל במקור האנגלי (Down Below) הכותרת מתייחסת בעיקר למרחב של חיזיון, שקרינגטון מתוודעת אליו בטירופה המשתולל, בשעה שהיא כבולה למיטתה ברצועות. צוענייה מספרת לה על מקום מקסים שנקרא "למטה", שם כולם שמחים, אבל קרינגטון לא תוכל להגיע אליו כי היא לא בריאה מספיק.
חוסר הנחת של המספרת של הממואר נדבק גם בקוראת, וזהו מסמך נדיר בבהירותו על אודות אובדן הדעת, שאינו שחזור מרוחק שנכתב בדיעבד ובנחת, אלא שרטוט מדויק ככל האפשר של מפת הפנים המטורף ואחוז הבלהות כאילו בזמן אמת.
תרגומה של תמנה פרץ שומר על הקצב המאני של קרינגטון, שהוא לעיתים סחוף מדי ודחוס, אבל תמיד ישיר, ועל הנימה הייחודית שבה רגעים של אינטנסיביות קיצונית נמסרים בשלווה מינורית. פרץ מספרת באחרית הדבר (בכתיבה ממוארית משל עצמה) על תרגום הספר בצל התקיפות בעזה, ואני קוראת את הספר בצל התקיפות באיראן. שתינו מבינות שנוף הנפש המוטרדת הוא נוף העולם המטריד, אבל אין צורך לשכנע את הקוראות הפוטנציאליות בכך. קרינגטון עשתה זאת היטב בעצמה.
היא כתבה את השיגעון שלה מבפנים, כנוע אל היגיון משל עצמו, בלי לאבד את האני המספרת, בלי גרם אחד של נואשות ובלי שמץ של חנופה כדי לייצר אמפתיה.
82 שנים לאחר שפורסם, החיבור הקצר הזה עדיין נקרא כטקסט דחוף וחי, כמעט בלתי נסבל בחלקיו – וזה נאמר לחיוב, היות שהגיבורה שלו נתונה במגלומניה קיצונית.
קרינגטון פירסמה יצירות פרוזה רבות, וכדאי אולי להתחיל עם החיבור הזה ולהגיע ממנו אל הרומן היחיד שלה שתורגם היטב לעברית, 'קרן השמע' הגרוטסקי, ונחשב בעיני זוכת הנובל אולגה טוקרצ'וק כיצירה שהקדימה את זמנה מבחינה סגנונית.
וזהו ההישג של קרינגטון: יכולת הכתיבה המושכלת והנאמנות לקול הסיפורי הדו-צדדי – כזיכרון מלפני כמה שנים וכרגש זמין. קרינגטון הסתובבה בחוגי הסוריאליסטים של תקופתה ולא נחשבה לאמנית מרכזית. היא נאלצה לחלץ את קולה מבין הרצועות שנקשרה בהן והרחק מזריקות ההרגעה.
קריאה פמיניסטית מתבקשת תצביע על חשיבותה של העדות כחלק מההיסטוריה המיזוגינית של הפסיכיאטריה. אני אזכור את החזיונות של קרינגטון, כאילו דמויות ספרותיות משתלטות על תודעתה. תכלס, כל קורא אובססיבי מכיר את זה. •
