בעוד חיל האוויר חוגג בשמי טהרן, מחלקת הדיגיטל של צה"ל באנגלית מנהלת חזית היסטורית משלה ברשת X. הממלכתיות הצבאית והניסוחים המעונבים, פעם סימן ההיכר של דוברות רשמית, התפנו לטובת אסטרטגיה של אפס טאקט ואפס סאבטקסט. המודל הוא לא הדיפלומטיה הקלאסית אלא מורשת הסושיאל של דונלד טראמפ - האיש שניפץ את כללי הטקס והחליף אותם בסרטונים לעגניים, תקיפה אישית של היריב וזלזול מופגן במוסכמות. צה"ל אימץ את השיטה: אם אי-אפשר לנצח אותם בנימוסים, נרמוס אותם בריטוויט.
הסרטונים האחרונים של צה"ל הם כבר לא דיווח רשמי אלא Infotainment טהור. כשמטוסי קרב ממריאים לצלילי ליידי גאגא, או כשתקיפות בביירות מסונכרנות לסאונד פופולרי דוגמת Darling, hold my hand (שמלווה בשגרה חברת תעופה) המסר ברור: המדיום הוא המטרה. צה"ל הפסיק לנסות להיות ה"צודק" של הפיד ועבר לנסות להיות ה"חצוף". בקרב על תשומת הלב של דור ה-Z, הלייק הפך למדד העוצמה החדש. זהו מהלך שבו הצבא מקריב את היוקרה הממלכתית על מזבח הוויראליות, מתוך הנחה שבשנת 2026, דאטה וגרפים משעממים את הגולשים הרבה יותר מסרטון ערוך היטב עם הוק חזק.
חוץ מהקרינג', כמו שאומרים החעברלך הצעירים, המעבר מדוברות קלאסית לטרולינג הוא אולי הברקה שיווקית רגעית, אבל המחיר כבד. כשצבא מתנהג כמו משפיען הוא מוותר על הנכס הכי יקר באמתחתו – היראה. במקום סמכות ריבונית מקבלים ניסיון נואש להפוך ל"יוצר תוכן" שמתחנף לאלגוריתם כדי לא להיעלם מהגלילה. זה אולי נראה מגניב, אבל האמת מורכבת יותר. יהיו עוקבים שיחבקו, אבל גם רעש בינלאומי בעקבות גינוי מצד להקה שגילתה להיט שלה מככב בסרטון של צה"ל, כמו שקרה עם Take Me Out של פרנץ פרדיננד.
הסיפוק המיידי שחלקנו שואבים מהעקיצות לחמינאי (האב, הבן ורוח האייתוללה) הוא צד אחד של המטבע. בצד השני מסתתרים זילות ושיטוח של המציאות. כשמבצעים גורליים נערכים בקצב של להיטי פופ, הגבול בין עוצמה צבאית לבין פרק של מיקרו-דרמה מיטשטש מדי. צה"ל אולי למד מהאמריקאים איך לנצח בפיד, אבל בדרך הוא עלול להפוך את המלחמה לטרנד חולף, כזה שמדפדפים הלאה ממנו בשנייה שמגיע סאונד מוצלח יותר. בסוף, עם כל הכבוד לביונסה, מלחמה היא לא סרטון שאמור לקבל "הייפ" אלא חתיכת דבר מפחיד.
