בהצבעה בלבד: מי מכם עדיין עם החדשות בטלוויזיה? ערוץ 12 בפרט? תודה, זה מה שחשבתי. גם אנחנו כיבינו. לא במכוון, לא במחאה, לא בכעס; פשוט בחוסר עניין. החדשות הטלוויזיוניות מיצו עד תום את מעט התועלת – והקרדיט – שעוד היו בהן בתחילת המלחמה. בהנחה שהיו. בהנחה שלתת את מלוא הקשב ליונית ולקושמרו וללהקת המעודדות הקבועה והמתחלפת שלצידם – 50 גוונים של מיליטריזם, קונפורמיזם, לעיתים שופריזם, בוודאי העמדת-פנימיזם כאילו הם יודעים משהו שאתם לא אבל כפופים להנחיות הצנזורה, בראש ובראשונה העצמית – הועיל לנו במשהו בימים האחרונים.
המצב, נכון לעכשיו, הוא שאני לא זקוק לבייביסיטר ילדותי מזן צביקי טסלר או ברהנו טגניה בשעה שאני ממתין בממ"ד או במקלט מזדמן לתוצאות הרולטה הרוסית השלישית שלי להיום. אני לא צריך שיגידו לי ללכת לאט. לשתות מים. לחכות עם ברהנו לאורות האדומים שיידלקו על המסכים במוקד מד"א. אני לא צריך את ניר דבורי אומר שום דבר בכלל תוך שהוא נראה כמו התגלמות הפיהוק לדורותיו.
הנה מה שאני זקוק לו: מידע ממשי. פרשנות משמעותית. העמקה רצינית. ניסיון לתת פרספקטיבה מתוך מחקר, הבנה, ניסיון או חשיבה מקורית. ובקיצור: לכו חפשו. ותמצאו. כי התשובה נמצאת, כרגע, בפודקאסטים (רובם לא מתוצרת ישראל), בעיתונות מגזינית (גם היא לא תמיד מקומית), ובעיקר – עדיין, וכבחירה לגיטימית – ברשתות החברתיות המושמצות; כן, לצד יריד ההבלים והזעם האינסופי, לא עמוק מדי, קבורות שם גם פרשנויות ידעניות, תפיסות מבריקות, מחשבות מנחמות או מחרידות, דעות לא פופולריות שאולי צריכות להיות – הכל שם, בתוך ומחוץ לתאי ההדהוד, הושט היד והקלק.
בהינתן שחדשות מתפרצות הן כבר ממילא לא מגרש המשחקים של ערוצי השידור, נותר לתהות איזה עניין עוד נותר לנו, בעצם, עם יונית (וכל השאר), למעט במקרה שאתם מכורים לעצם האמביאנס של הטרטור הזה כרקע. ומילא זה; אבל כשהקווים נחצים פעם נוספת ממשדר חדשות (נצחי, אבל בסדר, גם המלחמה עושה, בשלב זה, רושם נצחי) לתשדירי זקפה לאומית בהגשת עיתונאים – למשל בסדרת סרטוני "כל הכבוד לישראלים" (תודה, ברהנו, על התודה הפוטוגנית שלך ל"לוחמי כיפת ברזל" ו"למריצי המסיבות במקלט") – אתם באמת מוכרחים לתהות מה פשר קול הרעם הזה מנווה אילן, והאם מדובר במערכת עיתונאית או בצוות הווי ובידור. לא מוכרחים להישאר עם התהייה; אפשר פשוט שלא. לחיצה אחת על השלט.
