מטחי הטילים האיראניים בימים האחרונים הביאו את המלחמה אל מפתן דלתן של מדינות המפרץ והמחישו את החשש הוותיק באזור: עימות בין איראן לבין אויביה עלול להגיע ישירות לשטחן של מדינות שאינן מבקשות להיות צד במלחמה. באופן רשמי, תגובת מדינות המפרץ הייתה מדודה. ממשלות האזור גינו את התקיפות האיראניות כפגיעה בריבונותן והדגישו את זכותן להגנה עצמית, אך במקביל הקפידו לשדר מסר ברור של ריסון. המסר הזה משקף מציאות אסטרטגית מורכבת: מדינות המפרץ אינן רוצות מלחמה אזורית אך הן גם אינן יכולות להישאר נייטרליות כאשר הן עצמן הופכות ליעד.
הדילמה הזו בולטת במיוחד במקרה של קטר. במשך שנים ניסתה דוחא לשמור על מדיניות חוץ גמישה שנעה בין תיווך אזורי, קשרים עם איראן ושיתוף פעולה ביטחוני עמוק עם ארצות-הברית. אולם כאשר טילים איראניים מגיעים לשמי דוחא, האיזון הזה הופך קשה יותר לתחזוקה. תגובתה התקיפה של קטר והצטרפותה למאמץ ההגנתי האזורי אינן בהכרח בחירה פוליטית אלא תוצאה של מציאות ביטחונית חדשה: כאשר המלחמה מגיעה אליך, נייטרליות כבר אינה אפשרות.
המבחן המשמעותי ביותר הוא עבור ערב הסעודית, המדינה הגדולה והמשפיעה ביותר במפרץ. בשנים האחרונות השקיעה ריאד מאמצים רבים להפחתת מתיחות אזורית, כולל חידוש היחסים הדיפלומטיים עם איראן בשנת 2023. במקביל היא מקדמת את חזון 2030 שמטרתה להפוך את הממלכה למרכז כלכלי, פיננסי ותיירותי גלובלי. הסלמה אזורית רחבה מאיימת לא רק על ביטחונה של סעודיה, אלא גם על הפרויקט הכלכלי והפוליטי השאפתני ביותר של הנהגתה בעשורים האחרונים.
גם איחוד האמירויות מוצאת את עצמה בעמדה מורכבת. אבו דאבי ודובאי בנו את כוחן על תדמית של מרכזים גלובליים למסחר, פיננסים ולוגיסטיקה, ולכן כל הסלמה ביטחונית במפרץ מאיימת ישירות על המודל הכלכלי שלהן. כמו סעודיה, גם האמירויות ניסו בשנים האחרונות להפחית מתיחות עם איראן ולשמור על יציבות אזורית שתאפשר להן להתמקד בפיתוח כלכלי ובהשקעות בינלאומיות. שחקן נוסף שנקלע למצב מורכב הוא עומאן. במשך שנים שימשה עומאן מתווכת שקטה בין איראן לבין מדינות המערב ומדינות המפרץ, והייתה אחד הערוצים המרכזיים לדיאלוג אזורי. עבור עומאן, התיווך אינו רק כלי מדיני אלא גם אינטרס אסטרטגי: יציבות אזורית היא תנאי הכרחי לביטחונה ולכלכלתה, במיוחד לאור קרבתה למיצרי הורמוז. דווקא משום כך, ההסלמה הנוכחית מאיימת על אחד מתפקידי הליבה של מדיניות החוץ שלה. האירועים חשפו גם את השאלה הרגישה ביותר עבור מדינות המפרץ: עד כמה הן יכולות להסתמך על המטרייה הביטחונית האמריקאית. במשך עשורים נשענו ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטר על נוכחות צבאית אמריקאית, מערכות הגנה מתקדמות ושיתוף פעולה מודיעיני הדוק ואכן חלק גדול מהטילים יורטו. אך עצם העובדה שמטחי טילים מסוגלים להגיע לשמי המפרץ מערערת את תחושת החסינות שעליה התבסס הסדר האזורי במשך שנים.
לצד האיום הצבאי קיים גם איום כלכלי. המפרץ הפך בעשורים האחרונים למרכז עולמי למסחר, פיננסים ואנרגיה, וכל פגיעה בתחושת הביטחון עלולה לערער את פרמיית היציבות שעליה מבוססת הצלחתן של מדינות האזור. כאשר פרמיות הביטוח הימי עולות, מכליות נפט מהססות להיכנס לאזור ומשקיעים מתחילים לשאול שאלות הפגיעה כבר מתרחשת. המשמעות הרחבה יותר של האירועים האחרונים היא שמדינות המפרץ נכנסות לעידן של אי-ודאות אסטרטגית. במשך שנים הן ניסו לנהל מדיניות גידור בין ברית ביטחונית עם ארצות הברית לבין יחסים פרגמטיים עם איראן. אולם כאשר הטילים מתחילים ליפול, מרחב התמרון הזה מצטמצם במהירות. בסופו של דבר, התקיפות האיראניות אינן רק פרק נוסף בהסלמה האזורית. הן רגע מבחן עבור הסדר הביטחוני במפרץ ומזכירות כי במזרח התיכון בן זמננו גם מי שמבקש להישאר מחוץ לעימות עלול למצוא את עצמו במרכזו.
ד”ר שרית בן שבת היא ראשת מסלול מזה”ת בן זמנינו בבית הספר לממשל באוניברסיטת רייכמן.
