בימים האלה נהוג לומר באולפנים שצריך לומר ביושר, אז נאמר ביושר: זכינו להעביר את המלחמה הזאת בפריבילגיה יחסית. אצל קרובי משפחה בממ״ד, עם גישה מהירה לגינה ובאזור בארץ שזכה לספוג כמות פחותה של אזעקות, תודה לאל. במדינה שבה בשעת חירום העצה הטובה ביותר לקשישים ולאנשים עם מוגבלות היא להיוולד צעירים ועם שתי רגליים בריאות, מזלנו שפר עלינו בהרבה יותר ממובן אחד.
רק מצרה אחת לא הצלחנו לחמוק: היותנו הורים לילדים במערכת החינוך בישראל בשעת מלחמה. כל כך הרבה השתנה כאן בשש השנים שחלפו מאז סגר הקורונה הראשון, אך דבר אחד לא השתנה כמעט במאום: הלמידה מרחוק בשעת חירום. כי הרי ברור שבין ריצה לממ״ד לניסיון להשחיל שעתיים רצופות של עבודה — אם שפר עלייך מזלך ולא הוציאו אותך לחל״ת על חשבון מי יודע איזה מתווה פיצויים — אין לאם העובדת והאובדת דבר טוב יותר לעשות מאשר להקריב את המחשב היחיד בבית לטובת שיעור אמנות בזום.
ונגיד שכבר ויתרת מראש על הסיכוי הקלוש שתעבדי היום, למי משתי בנותייך תתני את המחשב? לבכורה האחראית, שמשוכנעת שכל חיסור ישפיע על עתידה המקצועי (לכי ספרי לה שגם ככה כולנו נוחלף בקרוב על-ידי הבינה המלאכותית, ואולי קריירה כרתכית היא לא רעיון גרוע כל כך), או לאמצעית חובבת ההברזות שעדיין מבססת את כישורי הקריאה שלה? איזה מזל שהאזעקה קטעה את הדילמה קורעת הלב באיבה. זכינו, וגם הפעם צריך לומר זאת ביושר, בבית ספר נפלא עם מורים יוצאי דופן. הם מתחשבים במצב, מתעניינים על אמת במצבם של הילדים, ובאופן כללי עושים כמיטב יכולתם בתנאים הבלתי אפשריים שהוכתבו להם בידי משרד חסר אומץ ומעוף, וארגוני מורים שלא יוותרו על אף שעל.
ברגעים מסוימים, כשכולם שבעים ורגועים, הילדות מתחברות בכל זאת לזום, כל אחת בתורה, ואפילו שואבות מזה ערך מסוים. הבכורה פותרת איזה תרגיל בחשבון. הצעירה עושה פרצופים לחברות מהכיתה. האם אפשר היה לבצע את אותן הפעולות גם בלי להעמיד פנים שזהו יום לימודים? בהחלט כן. אבל העמדת פנים היא המוטיב החוזר של המלחמה הזאת. צריך לומר ביושר: שום דבר כאן לא נאמר ביושר.
נגיד שוויתרת מראש על הסיכוי הקלוש שתעבדי היום, למי משתי בנותייך תתני את המחשב? לבכורה האחראית או לאמצעית חובבת ההברזות?
