מאז תחילת המערכה מול איראן, מירי פרנק מוצאת את עצמה מחלקת את זמנה בין המערכות החשובות שהיא מנהלת לבין הורות יחידנית לשלושה ילדים — שחר בן ה-4 ואופר ומעיין התאומים בני השנתיים.
פרנק (37) היא מנהלת מערכות ידע ולמידה ארגונית באגף מנהל קהילה ורווחה בעיריית ירושלים. "כבר בשבת, כשהתחילה המלחמה, קיבלתי טלפון לבדוק אם אפשר לפתוח במערכת שלנו פרויקט חירום", היא מספרת. בין המערכות שאותן היא מתפעלת, יש מערכת שמלווה את מערך החירום של מוקד 106 העירוני לתיעוד וטיפול בפניות תושבים בזמן חירום. אלא שהעבודה הזו לא תמיד יכולה להיעשות מהבית. "יש דברים שצריך להגיע בשבילם למשרד, לשבת עם הנתונים, לתקשר עם הצוותים. ובטח לא פשוט לעשות את זה עם שלושה ילדים בבית".
במקביל לעבודה השוטפת, המחלקה של פרנק גם מתרגלת תרחישי חירום מורכבים. "למשל, מה עושים במקרה של קריסת בניין, איך מוציאים מהר נתונים על מי גר שם, איך יודעים מי נמצא בבניין באמת". אבל לצד המערכות והנתונים, בבית מחכה מציאות לא פחות מורכבת. "זו תקופה מאתגרת מאוד לכולם", היא אומרת. "יש הורים במילואים שלהם זה אפילו קשה יותר".
בעיריית ירושלים נותנים מענה לעובדים החיוניים. כבר ביום הראשון ללחימה נפתחה שמרטפייה עירונית לילדי עובדים. "זה באמת עוזר", אומרת פרנק, "אבל היא מתחילה מגיל שלוש עד עשר והתאומים שלי עדיין בני שנתיים". לכן היא נעזרת בבייביסיטר, פתרון שלא תמיד פשוט למצוא. "צריך מישהי שתהיה עם שני תאומים שובבים בני שנתיים ועוד ילד בן ארבע. זה אתגר לא קטן".
ובכל זאת, השגרה החלקית שנוצרה לבן הארבע עוזרת מעט. "הוא שואל אותי כל בוקר: 'אמא, באיזה גן אני היום?' אבל הוא נהנה שם מאוד. אחרי חצי שעה של הסתגלות, ביום הראשון, הוא נפרד ממני כבר בדלת".
כמו הורים רבים בישראל, גם פרנק מחכה לחזרת המסגרות. "אני מצפה לזה, כי בסוף הילדים צריכים שגרה". בינתיים, היא ממשיכה לתמרן בין העבודה לבית. "הידיעה שאנחנו עושים משהו חשוב ונותנים מענה לתושבים בזמן מלחמה, נותנת הרבה כוח".
