מבלי להתכוון לכך כמובן, השקת "המעברה" משתלבת היטב לא רק בתרבות הפריים טיים החדשה והמוזרה של טילים ושעשועים, אלא גם בטרנד הזלזול באנשים שמשום מה לא נהנים מה"מלחמה דה לוקס" שארגנו להם. הסדרה החדשה מבית היוצר של שלום אסייג (שגם מככב ומביים) חוזרת לאמצע שנות ה-50 ולתנאים הקשים מהם סבלו העולים והעולות ממרוקו, שחלמו על בית מכובד בעיר הקודש וקיבלו צריף עלוב בחולות אשדוד. התשתיות הירודות, הצפיפות הגבוהה והיחס הגזעני והמתנשא של נציגי השלטונות הם פצע היסטורי בחברה הישראלית. עכשיו אפשר גם להטיח אותם ב"בכיינים".
לאור מעמד הקאלט הטלוויזיוני של "שנות ה-80" ו"שנות ה-90" והצלחת שני סרטי "ההילולה" בקולנוע, אין פלא שאסייג, שחתום כיוצר לצד בנו דניאל ואור כהן, דבק באותה נוסחה: גם "המעברה" נשענת על הווי של פסיפס רב-תרבותי ולשוני, דמויות מוקצנות ואמירה בלתי מתנצלת על החוויה המזרחית ומקומה בתולדות המפעל הציוני. אם זה עבד לו בסדרות על הניינטיז והאייטיז, למה לא להרחיק עד הפיפטיז.
הפעם אסייג מגלם את אליהו, שמגיע לישראל עם אשתו סולאנז' (רובי פורת-שובל) וילדיהם. הוא מנשק את האדמה עם רדתו מהאונייה ומגלה מיד שאמנם לא קוראים לו סאלח, אבל פה זה בהחלט ארץ ישראל. אבל אליהו רחוק מאוד מדמותו של סלאח שבתי ויותר קרוב לגרסה מוקדמת של פרוספר המיתולוגי מקונצרן "שנות ה-80": סמל של מתינות, אורך רוח וחוכמת חיים, שעוזרת לו לנווט בין פקידים אטומים, שרלטנים מקצועיים ונודניקים בלתי נלאים. וכמו בטירת הכרמל, שעמדה במוקד הסדרות והסרטים הנ"ל, גם כאן זירת ההתרחשות מייצגת נקודת מבט היברידית ומורכבת: בין הקסם הרומנטי של פשטות תמימה ונטולת יומרה לבין ההבנה העמוקה שמשהו כאן ממש לא בסדר.
את המתח שבין נוסטלגיה לפוליטיקה אמורה לשבור הקומדיה. אולם באופן מפתיע, נדמה ש"המעברה" לא מושקעת כמו קודמותיה במאמץ לחלץ שאגות מהצופים והצופות. זה לא שחלילה חסרות בדיחות (וכאלה שלא צריך לנחש שהן בדיחות) ודמויות מצחיקות (למשל חמימו, בגילומו החינני של נדב אבקסיס), אבל הטון הכללי לוחץ פחות על דוושת ההומור ויותר על המחשה אוהבת של רוח הזמן והמקום.
נראה שלא במקרה, למשל, בוליווד וכוכביה מקבלים ביטוי מסוים בעלילה: ההשפעה ניכרת גם בכתיבה ובבימוי, לצד קולנוע איטלקי ישן. אלו מעניקים לפרק הבכורה את החום שמופץ ממנו ומשתדל ככל יכולתו לחפות על יותר מדי פאנצ'ים צפויים וקצב בעייתי לפרק באורך 45 דקות נטו. ובעיקר, אם כבר לשמוע שפעם באמת היה גרוע יותר, עדיף שזה יהיה מהפה של שלום אסייג ולא של ינון מגל.
בקטנה
נדמה שלדובר צה"ל אין עניין להפוך את ההצהרות היומיות שלו למשהו מועיל, מעניין וכזה שמזכיר מדינה דמוקרטית, בעודו משיב באופן גנרי ולקוני לשאלות שנאספו מראש. אמש הוא ענה ל"שאלת חדשות 12 וחדשות 14", כאילו שמדובר במיזם משותף בין שני גופים שהיו מעדיפים לשחק כדורגל על גחלים מאשר לחלוק קרדיט. ובמקום למחות על רמת התקשורת הנחותה, נדמה שגופי השידור קרובים יותר לכתבה על הקול הנשי המסתורי ששואל את השאלות במקומם.
