שגיא מוקי: פרשתי מג'ודו תחרותי
"בחודש שלפני הפרישה חשבתי עם עצמי שאני אוהב ג'ודו, נהנה מתחרויות. גם היום, אחרי הפרישה, מרגיש שזה משהו שחסר לי", מספר שגיא מוקי, אחד הג’ודאים המעוטרים בתולדות ישראל, שבפברואר האחרון סיים רשמית קריירה מפוארת שכללה זהב היסטורי באליפות העולם, מדליות באליפות אירופה וארד אולימפי קבוצתי.
עכשיו, הוא מספר, הוא עדיין חי את הספורט, אבל לא באופן תחרותי: "לפעמים במהלך אימון אני חושב על התחרות הבאה, המטרה הבאה, וזה מחזיר אותי לתקופה שהייתי ספורטאי אלוף, אבל זה לא שם. אחרי שהודעתי שאני מפסיק עם הג'ודו, דמיינתי את עצמי באליפות הבאה באירופה, הרגשתי איזה כיף. פתאם עלה בי איזה זרם מטורף בכל הגוף ומוטיבציה להתאמן הכי חזק. אבל זה דורש עבודה קשה, כל דקה ביום, זה התשוקה המטורפת הזאת והרצח בעיניים. וזה לא מספיק אחת לשבוע. זהו הרגע שהבנתי שאני לא ממשיך אם
אני לא יכול להתאמן בדיוק כמו שאלוף עולם צריך. אני אלוף עולם, יודע בדיוק מה נדרש ממך. ואז קלטתי שהתשוקה הזאת הולכת לכיוונים אחרים, שאני ממשיך את הדרך שלי במקום אחר".
מוקי מנסה לחדד מה הוביל לפרישה: "בשביל להיות אלוף עולם אתה צריך לבעור מבפנים הכי חזק שיש. ובאימון הרגשתי את הבעירה הזאת. אבל הבנתי שהדרייב שיש לי מופנה כעת לכיוונים אחרים. למשפחה שלי, לילדים שלי, בני שנתיים וחצי ושנה וחצי, שאני רץ עכשיו לשחק איתם בגינה. וגם למועדון הג'ודו שפתחתי בנתניה שבו אני שואף למצוא את האלוף האולימפי הבא".
מה הרגע בקריירה שהיית רוצה שיזכרו לך?
"באולימפיאדה בריו, עם שתי פריצות דיסק בגב, אחרי שלא התאמנתי חודש שלם, קיבלתי זריקות. היה ספק אם אצליח להתחרות. אמא שלי שלחה אותי למטוס כשהיא קושרת לי את השרוכים. במקום להתאמן הייתי מתרוצץ בין רופאים. אבל בכוח האמונה והנחישות הגעתי לחצי גמר. כשחזרתי לארץ רצו לנתח אותי, לא השאירו לי סיכוי לחזור לג'ודו. אבל אחרי שנה וחצי חזרתי. מהרגע הזה שלא ויתרתי לעצמי צמחתי מחדש".
יזהר כהן: התחתנתי בגיל 75
"דיאנה תמיד רצתה להיות גברת כהן", מספר יזהר כהן, שבאפריל האחרון, בגיל 75, החליט להתחתן עם אם בתו, דיאנה צרפתי. לפני זה היו השניים בהורות משותפת לאליה, שלאחרונה הביאה לעולם את נכדתם השנייה. "דיאנה מאוד מחוברת למשפחה", ממשיך אגדת האירוויזיונים, "טיפלה גם בחופני אחי ז"ל כשהיה על ערש דווי. אין אדם מסור ממנה. כשנולדה לנו הנכדה הראשונה הרגשתי צורך שנעגן את זה חוקית, למרות שבינינו לא היה צורך. לדיאנה היה יום הולדת והחלטתי לתת לה מתנה בכיף, להפתיע אותה בחגיגה שלה. אליה, הבת שלנו, שיש לה חוש עיצוב ורצתה לראות אותנו נשואים, נכנסה בסוד העניין ואמרה לאמא שלה: 'חוגגים לך יום הולדת, תלבשי שמלה לבנה'. היא שמה עליה טול וממש הכינה אותה. וכשהיא נכנסה לדירה הצהרנו - מתחתנים! על הקו היה שופט מיוטה בארצות-הברית שקידש אותנו. וככה הפתענו אותה.
"דיאנה שעיניה נצצו, הייתה בעננים, גם אני, כל המשפחה. עשינו את זה עם עשרה אנשים בלבד, אירוע צנוע בבית, שאיך שנודע עליו תפס בום על-קולי. שישו ושמחו. כשדיאנה ירדה לרחוב ואמרו לה 'מזל טוב, גברת כהן', לא הייתה מאושרת ממנה. זה מילא אותה. היא אמרה לי שהחלום שלה להיות נשואה רשמית והגשמתי לה את החלום".
ואיך זה מרגיש עד עכשיו?
"הכל ממשיך כרגיל, אנחנו 30 שנה ביחד. זה רגע מרגש. יש שמתחתנים ויש שממשיכים ככה. ממרחק השנים זה לא כל כך משנה. חוץ מהטבעת על האצבע הכל מתנהל כמו קודם".
ממליץ להתחתן?
"אני חי בשלום עם כל מי שמחליט ללכת על חתונה או חי חופשי בכיף שלו. כל אחד שיעשה מה שטוב לו".
אמיר חרש: זכיתי בפרס ספיר
זוכה פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס לשנת 2025 עדיין לא מעכל את גודל המעמד. "מאז הפרס עדיין לא התרגלתי. אני קם בבוקר ופתאום נזכר. יכול להיות שעוד כמה זמן לא יזכרו אותי. ברחוב לא מזהים אותי אבל בבית אריאלה, מקום שבו קוראים, הייתי סלב לרגע".
על הספר הזוכה, "שכול וכשלון וזומבים", הוא מספר: "זה ספר שמשלב כתיבה של יוסף חיים ברנר, שכתב על שכול וכישלון, לבין מוטיבים אפוקליפטיים של אימה על-טבעית. מנקודת המבט של ברנר זה קצת מפחיד, אבל זה לא ממש ספר אימה. יותר על החיים שאתה מוקף במוות בתקופה של משבר גדול. איך לחיות למרות הכל".
את הספר כתב בין הקורונה למלחמה. "הקורונה היא סוג של תזכורת שהמוות מאוד קרוב, זה כאילו דעך אבל היה דרמטי באופן שהעולם זוכר. מרגיש שיש פה איזושהי מגמה גדולה יותר ממני. כשכתבתי את הספר חשבתי שיבינו אותו רק אנשים ספורים וזומבים, אבל זה קלע דוקא לקהל רחב יותר, ומהווה עבורי פריצה רחבה יותר לציבור. הייתי רוצה לחשוב שזה בגללי, אבל זה בגלל ברנר והזומבים. בטקס היו כותבים מוכשרים ומי שהיה זוכה הייתי מפרגן לו. אבל הרגשתי שהספר שלי מיוחד ושמחתי שהכירו בזה".
ואחרי ההישג, מה הלאה?
"ספר נוסף של סיפורי אימה שכתבתי בזמן המלחמה ומאמין בחשיבות שלו בתקופה כזו, ביכולת לעבד את הקושי והטראומה. אותי זה מרגיע".
גלי עטרי: קיבלתי תואר אבירות
הזמרת האהובה קטפה במהלך השנים לא מעט תארים, אבל לאחרונה הגיע תואר שכמוהו עוד לא היה: תואר אבירות ממרכז פרס לשלום ולחדשנות. "זה תואר מצלצל, אצילי מאוד", מספרת עטרי. "קודם קיבלתי פרס מפעל חיים וזה משהו אחר כל כך. כל האירוע של האבירות נורא מכבד, והזוכות האבירות כל כך התרגשו, והרגשתי שזו בחירה טובה, לצד פרופ' למדע למשל, או שופטת בסדר גודל של דורית ביניש. נשים חזקות ומעוררות השראה ובזמן קבלת הפרס אמרתי הם כבר בכו אז אני רק דמעתי מהתרגשות.
"כשהן דיברו וסיפרו מאיפה הן באו, חשבתי שאני כל החיים גלי משעריים שזכתה באירוויזיון. באתי מאיזה בית, בת זקונים, וכאילו זה מראה שאתה יכול להגיע ממקום כזה או אחר, אבל זה לא אומר שאתה לא יכול להגיע רחוק, זו תחושה שעשיתי משהו נכון בחיים".
עטרי מספרת על תחושותיה בימי המלחמה: "בימים אלה אני מרגישה בסדר אבל לא נפלא, לא נותנת לעצמי להיות במצב קיצון. רוצה ליהנות מהחיים עם המשפחה שלי לצד העצב והתסכול. מה, אשב ואתעצבן כל היום? יצא לי סינגל חדש. אני את שלי עשיתי, עכשיו ניתן לזמן לעשות את שלו. בדרך להופעה תשיעית בהיכל, ממשיכה בעשייה, מכינים את הסיבוב הבא אחרי שנתיים מטורפות".
שף אבי לוי: סגרתי את המסעדה ועברתי לייעוץ
אחרי שנים של עבודה במטבח, שף אבי לוי, זוכה "מאסטר שף", קיבל החלטה אמיצה: לעצור. לוי סגר את המסעדות שלו (בהן "המוציא" הידועה) והפך ליועץ קולינרי. "בין עבודה קשה לרווחיות מצטמצמת", הוא מספר, "מצאתי תחום חדש ומרגש".
ההחלטה הבשילה כשהבין שהמשוואה השתנתה. "ענף המסעדנות הפך למאתגר בצורה בלתי רגילה, המאמץ גבר והתמורה הצטמצמה. מצאתי את עצמי מנהל מערכות שוחקות כשהרווחיות לא משקפת את ההשקעה. במקביל גיליתי עולם חדש של ייעוץ ופרויקטים קולינריים ברחבי העולם, מקום שבו אני מתבטא בחופשיות ונהנה יותר. זה הזמן לרכז את הניסיון שלי בפרויקטים שמאפשרים לי לנשום.
"מסעדת 'המוציא' הייתה דרך חיים, לא רק מסעדה, ברגע שסגרתי התפנה לי מקום בנשמה. פתאם יש זמן לילדים, לזוגיות ולעצמי. לפעמים צריך לסגור דלת אחת כדי לראות כמה אחרות ייפתחו. מטבח זה הדם שלי. היום במקום להחזיק מסעדה אני מעביר הלאה את כל ההצלחות לצד הטעויות שחוויתי. אני רוצה להמשיך ליצור ולהשפיע אבל מבלי להישחק".
מור רדמי: הפכתי לאמא בגיל 36
שינוי הסטטוס שחוותה מור רדמי בשנה האחרונה הוא אחד הרציניים בחיים — להפוך להורה. רדמי, שמעוררת עניין מאז פרצה לחיינו בריאליטי "חתונה ממבט ראשון", הביאה לעולם באפריל האחרון את בנה רפאל, היום בן 11 חודשים.
"בהתחלה זה שינה אותי, מבנאדם מלא חיים וניצוצות לזומבי", מספרת רדמי, שילדה בגיל 36. "בשבועות הראשונים היה מאוד קשה, לא זזתי מהספה עם קוקו ספונג'ה על הראש ופיג'מה, לא התקלחתי, לא כלום, רק הנקתי וישנתי בלופים. אבל אחרי חודש המוד זומבי הזה השתנה, התחלתי לצאת מהבית, לעשות איתו סיבובים. בהתחלה נורא פחדתי מזה. אחרי קיסרי היה לי גם קשה עם המדרגות בכניסה לבית, להרים את העגלה שהייתה כבדה, וגם לקחת את הילד מחוץ לבית, הכל היה זר לי".
מה היה הרגע שבו הבנת שהחיים השתנו לנצח?
"נראה לי שהבנתי את זה ממש בשבועות הראשונים, כאילו נגמר הסיפור הזה של מור בשביל מור. פעם הייתי כל הזמן בעשייה, נפגשת עם אנשים, במסעדות. תמיד אאוט אנד אבאוט.
פתאם קיבלתי את הכאפה הזאת, אין לי יותר חופש. הכל צריך לתכנן מראש, סוג של לפרק ולהרכיב את עצמך מחדש. היום הכי נהנית מהחיוכים שלו. כשהוא שם עליי את הראש פתאום משום מקום, אני שלולית".
רדמי מספרת על סדר היום שלה כאמא: "בימים שאין מלחמה עם איראן אני מארגנת לו בנחת תיק לגן ואז מתארגנת בעצמי. משלוש וחצי כשאני אוספת אותו זהו, נגמר היום שלך. את צוות הווי ובידור. הוא הכניס לי כל כך הרבה אושר לחיים, הרחיב לי את הלב. הכי ריגש אותי שהגעתי לגן יום אחד ואמרו: 'אמא של רפאל'! 'אה, זאת אני'? אף אחד לא קרא לי קודם ככה".
עצה לאמהות שבדרך?
"כל דבר בעיתו. ילדתי מאוחר, בגיל 36. זה קצת לתת תקווה למי שאין לה ורוצה את זה. לא להתייאש, זה מגיע. זה משהו שאי-אפשר לדמיין, שום סיכוי שאת יכולה להתכונן לזה. למי שמפקפקת, זה בסדר לא לדעת הכל".
איתי לוקץ': ירדתי 132 קילו
הראפר, ששקל בשיאו 232 קילוגרם, השיל במהלך השנה האחרונה 132 ק"ג ממשקלו. "הייתה לי התמכרות מאוד קשה לקמח", הוא מספר, "ותוכנית רשת בשם 'לוקאץ' הולך לאכול' שעלתה לי מאוד ביוקר. הייתי עושה כל יום 12 ק"מ הליכות וזה עזר לי לא להשמין. עד ששברתי את הרגל, חטפתי נכות ועליתי 42 ק"ג. היה לי קשה לשרוך שרוכים ולעלות מדרגות.
אחרי ששום דבר לא עזר, גם לא ציפיתי שיעזור, הלכתי לגמילה במכון אברהמסון וכשיצאתי משם הפסקתי לאכול סוכר. אחרי כמה זמן הלכתי לשם שוב וירדתי הפעם 63 ק"ג. ירדתי 42 ק"ג רק מזה שהפסקתי קמח וסוכר והוספתי גם זריקות.
"עכשיו אני חוגג תקופה בלי סוכר אבל אני עדיין שמן. הגב פחות כואב, ברוך השם, בגדים עולים עליי הרבה יותר טוב. הבעיה הגדולה הייתה אכילת שוקולדים מוגזמת ומקרר מפוצץ בטילונים שאכלתי ארבעה ושישה ביחד, שבעה שוקובו רצוף, מיני כיף כף ופסק זמן כל פעם חבילה. הדחף היה בלתי נסבל. הייתי מגיע לסיטואציות שזולל בלילה ויוצא החוצה להקיא. לא בכוונה, כי פשוט לא יכולתי יותר. המתוקים היו אצלי מחלה. עשיתי קיצור קיבה, ירדתי 80 ק"ג והעליתי הכל חזרה. היום אני לא נוגע בזה".
כראפר נחשק הוא מסכם תקופה במשקל 169 ק"ג עם שיר סוחף ברגע: "ירדתי במשקל / נהיה לי קל / אין יותר מתוק בערכת קפה פק"ל / חזרתי לדיאטה / ויתרתי על סוכר / עדיין די שמן / ועדיין די מוזר".
"ומה שמצחיק", הוא משתף, "זה שברחוב מחמיאים לי על הפיגורה למרות שאני עדיין שמן. קוראים לי 'דוגמן'".
מיכאל בן דוד: התחלתי בתהליך פונדקאות
רק לפני כמה שנים הוא עמד על הבמה הגדולה באירופה, בתחרות האירוויזיון. "חלום של ילד שגדל באשקלון", הוא משתף. "לא עליתי לגמר, זה היה מבאס, אבל ידעתי שזו רק תחילת הדרך להגשמת החלומות שלי. התחתנתי עם בן זוגי רועי, עשיתי סדרות טלוויזיה, הוצאתי אלבום ואני בתפקיד הראשי ב'פריסילה מלכת המדבר' בהבימה. אבל מעל הכל ידעתי שאני רוצה להיות אבא. לתת ולהעביר את כל האהבה שיש בי הלאה. כילד עם הרבה אחים קטנים זה בער בי.
"אני ובעלי התחלנו תהליך. זו חוויה מרגשת אבל רכבת הרים לא קטנה. פונדקאות זה עניין מורכב רגשית וגם כלכלית. יש בירוקרטיה, בדיקות, חוזים ורופאים במדינה זרה. חסכנו, נעזרנו במשפחה. מדובר במסע חיים, לא בפרויקט. היום אנחנו בעיצומו של תהליך פונדקאות בקולומביה עם ליווי רפואי ומשפטי צמוד. יש רגעים שאני עומד על הבמה בהצגה מול אולם מלא מחיאות כפיים והלב שלי מרוגש, אבל אני חושב באותו רגע על בדיקות במדינה אחרת, ועל האישה האמיצה שאולי תישא את הילד שלנו. תמיד ידעתי שאגשים שיאים מקצועיים, אבל החלום הכי גדול שלי הוא להיות אבא לכמה שיותר ילדים בעולם שלנו".
