לפני כשבועיים המריאה רז הרשקו לאוזבקיסטן בידיעה שאחרי יום התחרות שלה בגרנד סלאם טשקנט היא חוזרת לישראל. נסיעה של פחות משבוע, ככה בקטנה. מדליסטית הכסף האולימפית מפריז 2024 לקחה איתה מספר פריטי לבוש בודדים במזוודה קטנה, ולא תיארה לעצמה איזה מסע דילוגים בין מדינות מחכה לה, בגלל המלחמה עם איראן וסגירת השמיים שבאה בעקבותיה.
הדרמה החלה בלילה שבין שבת לראשון, אז הגיעה הוראת השב"כ לראשי נבחרת הג'ודו לעזוב מיידית את אוזבקיסטן. הרשקו, שהגיעה מוכנה פיזית ומנטלית ליום שלה בתחרות, אפילו לא זכתה לעלות על המזרן, אבל הבהילות הייתה ברורה. וכך באישון ליל, עלתה משלחת הג'ודו הישראלית על מטוס לאוסטריה. בתושייה של הרגע האחרון ועם רצון להפיק משהו מהנסיעה, הספיקה הנבחרת להירשם לגראנד פרי המקומי. הרשקו לא התבלבלה משינוי היעד והתחרות ובתחילת השבוע שעבר זכתה במדליית הזהב בקטגוריית המשקל של +78 ק"ג בתחרות בלינץ. נחמה שכזו, אבל הג'ודוקא המוכשרת עדיין סוחבת את טעם ההחמצה.
"לקח לי יומיים להתאפס"
הרשקו כבר חוותה את הרגע הזה שבו המציאות הביטחונית מתנגשת במטרות הספורטיביות. באליפות העולם שנערכה ביוני אשתקד, היא אפילו לא הספיקה לעלות על המטוס לבודפשט, שם נערכה התחרות החשובה. אז הסיבה הייתה מבצע "עם כלביא". למרות מאמצים של גורמים שונים ובכירים למצוא לה ולספורטאים האחרים דרך לצאת מהארץ, המציאות הקשוחה של טילים ואזעקות גרמה להרשקו וכל יתר הנבחרת להישאר בישראל ולפספס את התחרות הגדולה של השנה, שאליה התכוננה זמן רב. דז'ה וו? למרות ההבדלים, גם זה עובר בראש.
"התחושות שונות בין שני המקרים, כי במלחמה הקודמת הייתי במקום מבטחים, בבית", מספרת הרשקו רגע לפני שהיא ממריאה למחנה אימונים ביעד אחר באירופה. "בטשקנט הייתי כבר במקום התחרות, עברתי שקילה ובאנו לצפות בגילי שריר ביום שלה. היינו באווירה, הרצון לנצח ולעלות להתחרות קיים ובסוף אומרים 'לא, את לא מתחרה'. האמת? לא הופתעתי".
הרגשת שזה מה שיקרה?
"הבנתי שיקרה משהו כזה או אחר בשנייה שהתחילה המתקפה בשבת. זה היה יום התחרות של גילי, והיא הספיקה להתחרות. הרגשתי שמשהו יקרה, וכשזה קרה אמרתי: 'איזה באסה! עוד פעם זה קורה לי? איך עוד פעם זה קורה לי?!' זה היה מבאס, אבל אין מה לעשות: זאת המדינה שלנו ואנחנו צריכים להילחם על העצמאות שלנו ועל הקיום שלנו. אם זה מה שצריך, זה מה שיהיה".
ההנחיה של השב"כ לעזוב מיידית את טשקנט נשמעה דרמטית. איך זה נראה מנקודת המבט שלך?
"מיהרנו מאוד לחזור למלון. מצאנו לנו טיסה, ארזנו מהר ויצאנו לשדה לאוסטריה. לעכל? אין זמן. כן, יש בלגן בלוח הזמנים, בטח כשהייתי אמורה להתחרות ובסוף אני מתחרה במקום אחר. בהתחלה גם לא ידענו אם יאשרו לנו להירשם לגראנד פרי באוסטריה. הכל היה ללכת אל הלא-נודע. לקח לי יומיים להתאפס, להבין את המצב, את הסיטואציה. אחרי יומיים קיבלנו אישור להתחרות בגראנד פרי, ואז נכנסנו מחדש ללופ של תחרות".
את כבר מכירה מציאות של תחרות שבוע אחרי שבוע. הצלחת להסתגל?
"זה קורה עדיין, אבל פה זה היה משום מקום, ואני לא התחריתי בטשקנט. מבחינתי הייתי בהכנה ארוכה מאוד. מבחינה מסוימת זה לחיות כשאת לא בשליטה, להכין את המבערים לעוד שבוע. המשכתי בתוכנית ובאימונים, עשיתי עוד חידודים לקראת הקרבות. בגדול לא היה מה לעשות. ביחד עם הצוות עשינו מה שצריך. הם עזרו להתגבר על הסיטואציה גם בראש, לא רק פיזית. זה קשה, כי המשפחות בארץ".
מה אמרת לאמא בשיחת הטלפון הראשונה?
"היינו עדיין בטשקנט, שאלתי אותה אם הכל בסדר ומה המצב. היא אמרה שהיא במרחב מוגן ושאנחנו נשמור על עצמנו שם. הודעתי לה שאנחנו ממריאים לאוסטריה, היא שלחה לי את ברכתה ואהבתה ואני שלחתי לה את הלחץ שלי. היא הרגיעה אותי ואמרה שבבית מקשיבים להנחיות והכל בסדר".
"מוציא את האוויר מהמפרשים"
הרשקו, כאמור, לא הייתה ערוכה לנסיעה ארוכה ומעבר לחליפות הג'ודו, במזוודה שלה היו מעט מדי פריטי לבוש שאפשר להסתובב איתם מחוץ למזרן. כשהנבחרת הגיעה לאוסטריה, רז פנתה לשני הרשקו, מאמן הנבחרת (והדוד שלה), וסיפרה לו שהיא לא יודעת איך להתמודד עם הסיטואציה החדשה. "כולנו צחקנו מזה", היא מספרת ושוב צוחקת: "ביומיים הראשונים באוסטריה פשוט השלמנו את המלתחה, קנינו כל מה שהיה צריך. את רואה, אמא? זה שאין לי מקום בארון, זה לא תירוץ, פשוט באמת לא היה לי מה ללבוש".
הנבחרת עדיין לא יכולה לחזור לארץ ומבחינה לוגיסטית יש עוד לא מעט דברים שלהם צריך לדאוג, כולל דברים בסיסיים כמו מזון. מי שבאו לעזרת המשלחת הוא איגוד הג'ודו האוסטרי ואיבון בוניש, שמאמנת את נבחרת אוסטריה והייתה עוזרת של שני הרשקו במשך מספר שנים. איבון אהובה מאוד על ידי הספורטאיות הישראליות והרשקו מפרגנת: "אין על איבון. הם עשו מאמצים בשבילנו כדי שנתאמן ונתחרה הכי טוב שיש".
והרשקו אכן התאמנה היטב, שמרה על פוקוס וכאמור לקחה את הזהב. בסוף השבוע היא תנסה לעשות זאת שוב, הפעם בגראנד סלאם בטביליסי. "אני מגיעה לכל תחרות כשאני פייבוריטית לזהב. זה הרצון, זאת הציפייה", היא אומרת. "אני מכוונת הכי גבוה שאפשר, גם בטשקנט. נכון, הרמה השתנתה והייתי צריכה להתאים את עצמי כמה שיותר מהר. כשקיבלנו אישור להתחרות באוסטריה, ראיתי את המתחרות שלי, עשיתי הכנה עם המאמנים".
התחרות הזאת הייתה הכנה טובה ביחס לתכנון המקורי? בסוף המטרה היא אליפות אירופה בחודש הבא.
"אני רואה את זה כאותה תחרות, רק שהיא נערכה שבוע אחרי. אני עם הפנים למחנה האימונים, שהוא חלק מההכנה לאליפות אירופה. אחר כך נתחרה בטביליסי, שם תהיה גם אליפות אירופה, כהכנה אחרונה".
זו תהיה תחרות גדולה ראשונה מאז אליפות אירופה 2025, כי את אליפות העולם פיספסת.
"זה קשה ומוציא את האוויר מהמפרשים. יש מחשבות של 'איזה באסה, בשביל מה אני מתאמנת, ובסוף אני תלויה בחסדי שמיים'. עם זאת, אני מרגישה מאוד גאה ומאושרת להיות חלק מהעם הזה. אנחנו צריכים להיות חזקים ואיתנים, עם כל הצער על זה שצריך לפספס תחרות. בתחרות הבאה אבוא בכל הכוח ונראה מה אנחנו שווים".
מחפשת פיצוי או שעם הזמן השלמת עם העובדה שנעדרת מאליפות העולם?
"אחרי אליפות העולם היו לי ימים קשים. עד היום זה מוזר לי שלא התחריתי. הייתי מוכנה, רציתי כבר להתחרות, אבל זה חלק מהחיים שלנו, אין ממש מה לעשות".
מה עדיף, להיתקע בחו"ל לתקופה לא ידועה או להישאר בארץ ולפספס תחרות?
"אין עדיף. מצד אחד, אני מחוץ לישראל, יש לי הזדמנות להמשיך להתאמן ולהתחרות, אבל אני רחוקה מהמשפחה ומהבית. זאת סיטואציה מורכבת".
הגוף צריך מנוחה אחרי מסע כזה, ואת נכנסת למחנה אימונים.
"אני בטוחה שהצוות חשב על זה ובדק הכל. אני סומכת עליהם שייתנו לי את המענה שאני צריכה. אמור להיות יום מנוחה קצר אחרי התחרות".
בסוף, איך הסיטואציה הזאת משפיעה עלייך?
"קשה, מלחמה זה קשה. לראות את המדינה במתקפה זה קשה ומלחיץ. החברים מספרים על אזעקות כל הלילה, ואני ישנה בנוח במיטה שלי בחו"ל. לראות אותנו באים, מתחרים, נותנים בראש, מראים מה אנחנו שווים, זה... לא יודעת אם לקרוא לזה אושר, רגשות מעורבים. זה נותן את התחושה של אני צריכה להמשיך בכל הכוח במה שאני עושה. זה לא רק בשבילי, זה בשביל העם".
הרגשת ככה על הפודיום?
"אני מרגישה ככה מאז 7 באוקטובר, יותר ויותר. אם אני מצליחה לתת למישהו חיוך קטן, גם אם זה בן אדם אחד, עשיתי מעל ומעבר. זה מדהים שיש לי את הזכות הזאת, לא מובן מאליו".
יש איתך בקטגוריה גם את יולי מישינר ושתיכן הייתן על הפודיום בלינץ (זכתה בארד).
"זה טוב שיש דור צעיר, בכל משקל שהוא. חשוב שיהיה עומק וכיף לראות את זה. אני מקווה שזה ימשיך להיות ככה".
