בהתחשב בכך ש"רגע עם דודלי" נולדה בסך הכל חודשיים וקצת לפני, ושהיא יועדה לגיל הרך, הייתי אמור לצפות בה בזמן אמת. כלומר עד לשנת 1981, כשהיא ירדה מהמסך של הטלוויזיה החינוכית בתום חמש שנים והולידה את הספין-אוף "הבית של פיסטוק". יש מצב שראיתי אותה גם בגן טרום-חובה, אבל כל זיכרונות הילדות שלי ממנה היו משנות בית הספר היסודי. וליתר דיוק: מהימים שבהם נשארתי חולה על הספה בסלון מול הטלוויזיה. בכל פעם שעמד להיות משודר פרק, קיוויתי שזה יהיה האחד שגם צולם מחוץ לאולפן, שבו גיבוריה יוצאים לסיור עומק בנמל חיפה עם דני, רב החובל המזוקן.
חוץ מלחם, חלב, ביצים, קופסאות שימורים ועיתונים, היו במכולת של דודלי (שלמה ניצן), המון קסם ותום שאת חלקם הבנתי רק שנים אחרי, כשצפיתי במארזי הדי.וי.די של הסדרה עם הילדים שלי. החנווני החביב עם אוברול הג'ינס ההיפי, התלתלים והשפם, קלט הרבה לפני כולם שכשאתה עובד מהבית, יש לך הרבה יותר זמן פנוי. את השעות שבהן דודלי לא נאלץ לבלות בפקקים או לענות למיילים מהמשרד הוא ידע להקדיש לרגע (ציפי מור) ולשאר ילדי השכונה, שהמכולת הייתה הלב שלה.
רגע, הגרסה העברית לפינוקיו, הוא הברקה: לא רק בגלל השאלות שהוא שאל את דודלי על החיים והעולם, אלא גם הודות לשמו. "רגע" היא כנראה אחת המילים היותר שכיחות בשיחות בין הורים וילדים, כשכמעט כל תשובה לבקשה – ולא משנה מאיזה צד היא מגיעה – מתחילה ב"רגע". על הדרך, יוצרי הסדרה (המפיקה שושנה צחור וצוות הכותבים), לימדו את כולנו שיעור בחשיבותה של הסבלנות.
ולדודלי הייתה הרבה סבלנות כדי להסביר לרגע על דברים, גם כשהוא ביקש ממנו לחכות. וגם כשהוא נאלץ להתמודד עם פיסטוק הסמי-היפראקטיבי (ספי ריבלין). הדוד החביב הזה עזר לבוב שהפך לילד ללמוד איזה חומר יצוף בגיגית ואיזה ישקע בתוך שנייה; למצוא את הכלב של דנה שהלך לאיבוד; לבנות גן משחקים מגרוטאות; להבין מהיכן מגיעים המוצרים שנמכרים במכולת (בלי לדחוף תוכן שיווקי); ואפילו לגלות לאן נעלם המפתח של חביתוש.
