יכולתי – אבל בשביל מה? – להפליג בזכרונותיי הסטנדרטיים מקלאסיקות החינוכית שכולנו כל כך גדלנו עליהם עד שנשארנו קטנים מספיק כדי לא להיזכר לעולם בשום דבר נוסף מעבר ל"רגע עם דודלי" וזהירות בדרכים ומיס קפלן ומיסטר קשטן, אבל אני רוצה, לשם שינוי, להפליג רחוק יותר.
"איים אבודים", כמובן. גם זה זיכרון די סטנדרטי, נכון, אבל זאת התחלה; בעיקר התחלה של הרפתקאה. עצומה. גדולה יותר מכפי שהדימיון הילדי המוגבל שלנו יכול היה להכיל אז. "איים אבודים" – סיפורה של חבורת ילדים מכל העולם שמיליונר מסתורי איחד על ספינה כחלק ממיזם שלום נפלא, אבל הספינה נסחפה לאי מסתורי – עשתה עבורנו, בשני צבעים בלבד, משהו חסר תקדים: היא הרחיבה לנו את גבולות התודעה והדימיון. היא הראתה לנו כמה גבולות אפשר לחצות אם רק נעז לדמיין, או – למי שהדימיון שלהם מוגבל – פשוט לפתוח טלוויזיה.
זו לא הייתה הפעם היחידה שהחינוכית עשתה את זה. היתה גם "קסים קסם", תוכנית שכל מה שאני זוכר ממנה הוא את האופן שבו פתחה לי את התיאבון – כמו ששום דבר בעתיד לא יפתח – פשוט לצייר, לפסל, לייצר אנימציה, לגזור קרטונים ולעשות מהם דברים, לקחת רולרים ענקיים של צבע ולמרוח את הרצפה ואז לצעוד על הצבע הטרי, ובאופן כללי להרוס את הבית כדי להיות הדבר האחד שבית הספר מעולם לא חינך אותנו להיות: יצירתיים.
קסים קסם – שהייתה בכלל תוכנית טלוויזיה בריטית בשם Vision On – נחרטה כיותר מחוויית טלוויזיה; היא נחרטה כחוויה, ובכן, חווייתית; טלוויזיה שעושה את הדבר הכי מרחיק-לכת שהמדיום מסוגל לעשות: מניעה אותך לפעולה. ליצירה. להרחבת גבולות. כתוספת משלימה קיבלנו את בתיה עוזיאל, וזה כל מה שהיינו צריכים כדי להפוך, לפחות לרגע אחד בחיים, לאמנים.
והייתה "מנהרת הזמן" כמובן – עוד הרפתקה שהדגימה לנו מה עשוי לקרות אם רק נתחיל לחשוב יותר במונחים כמו "מה עשוי לקרות" – למשל מה אם אפשר יהיה לחזור אחורה בזמן. והייתה, למשל – וזה כבר למתקדמים – "צופן ג'נסן", הפקה בריטית שהלכה עליי אימים, מין סיפור על נער שנקלע למערה בסמוך למתקן מחקר צבאי ומגלה מזימה סביב קודם סודיים שמנהל מדען בשם ג'נסן, וזו כבר היתה חוויה חדשה משוכללת: מה קורה כשמדמיינים את הפחדים והסיוטים הגדולים שלך כילד.
החינוכית הייתה, במילים אחרות, יותר ממשהו שסייע לנו להכיר את סביבתנו המיידית דרך שירת המכולת של "רגע עם דודלי", או נפלאות הפריפריה ואמא-של-יוני נוסח "שכונת חיים", או גדולתו של ספי ריבלין ב"בבית של פיסטוק"; היא הייתה פתח – יחיד באותם ימים – לכמה מחילות ארנב שלקחו אותנו עמוק לתוך דמיוננו, לתוך היצירתיות שכל ילד מגיע איתה בילט-אין, לתוך האפשרות לברוח למסעות כמה שיותר רחוקים ואולי ללמוד איך, יום אחד, לקחת איתנו אחרים למסעות שניצור בעצמנו.
זה לא טריוויאלי גם עכשיו, כשמיליון מסכים זמינים לילד שלכם מגיל כלום, וכמעט כולם מבטיחים להטביע אותו בשיטפון של רילז חלולים וממוקדי-מטרה שהיא לעולם אחת – שאיבת תשומת-לב למטרות מיקסום רווח – ולעיתים נדירות מושיטים יד כדי לקחת אותו לעולם שיפתח עבורו עוד עולמות.
החינוכית – לפחות בבחירות הרכש המעולות שלה – עשתה בדיוק את זה; נתנה לנו כנפיים.
