זה היה מחזה כמעט סוריאליסטי: את תקרות וקירות השגרירות הישראלית בברלין כיסו עיטורים וברכות שעוד לא הוסרו מאז חג פורים שנחגג במקום לא מזמן, וציין את הנס שאירע ליהודים באיראן. בחדר הישיבות הסגור, מסביב לשולחן אליפטי, ישבו תריסר גולים איראניים החיים בגרמניה שהוזמנו לפגישה עם השגריר רון פרושאור, כדי לשתף את סיפורם ולשתף את החוויות והתקוות שלהם מהמלחמה.
חלק מהנוכחים העידו כי עדיין יש להם בני משפחה שנשארו באיראן, שסופגים פצצות כחלק מהמלחמה. "זה קשה לנו, אבל אנחנו מוכנים לשלם את המחיר, עבור החופש שלהם ושלנו, אחרי כמעט חמישים שנה של משטר האייתוללות", אמר אחד מהנוכחים, כורדי שברח מהמולדת ב-2011. רק סיים זה לספר על משפחתו, והטלפון הנייד של אחד הנוכחים הישראליים בפגישה החל להשמיע את קולותיו הברורים: התרעה על ירי טילים מאיראן על ערי ואזרחי ישראל. סלבדור דאלי לא היה מצליח לצייר את הסצינה הזו.
השגריר פרושאור פתח ואמר, כי "העם בישראל מוכן לשלם מחיר בטווח הקצר כדי להבטיח שלום וביטחון לטווח הארוך. שלום כזה יהיה אפשרי רק ביום שבו שלטון האייתולות יוחלף. חשוב לומר זאת בבירור: האויב של ישראל איננו העם האיראני, אלא המשטר בטהראן. אנחנו מאמינים ומקווים כי העם האיראני יצליח לקחת את גורלו בידיו ולבנות איראן אחרת – חופשית ודמוקרטית. ביום שזה יקרה, ישראל והעם האיראני יוכלו לשוב ולשתף פעולה כפי שעשו בעבר".
לאחר דברי הפתיחה הללו, אמר פרושאור כי הוא "בא לשמוע ולא לדבר" והעביר את רשות הדיבור לכל אחד מהנוכחים. היו שם גברים ונשים, כורדיות ואיראנים, סטודנטיות ומבוגרים, כאלו שנולדו באיראן או נולדו בגרמניה למשפחות גולות. רובם תיארו את עצמם כאקטיבסטים פוליטיים, ושנייים מהם אף סיפרו כי אבותיהם נכלאו באיראן בגלל שהיוו אופוזיציה פוליטית - אחד מהם אף הוצא להורג. הגולים הנהנו למשמע דבריו של השגריר, סיפרו בקצרה את סיפורם, והביעו את משאלתם בפני השגריר. "אנחנו לא מודאגים מישראל, אבל אני מבקש ממך אדוני השגריר שלא תתנו לאמריקאים לעשות דיל", אמר אחד מהם. "אנחנו מבקשים שתמשיכו עד שהמשטר יתחלף". כשפרושאור אמר כי ישראל לא תפסיק עד שהמשטר יתחלף, כל הנוכחים מחאו כפיים בהתלהבות.
"אני רוצה לשאול אותך שאלה שאני חושבת שאני שואלת בשם כולם", אמרה בחורה כורדית שנכחה במפגש. "מתי אתה חושב שיאשרו לנו להיכנס לישראל סוף סוף?".
הפגישה, תחת הכותרת "העתיד של איראן הדמוקרטית", ארכה יותר משעה, ובמסגרתה גם הביעו המשתתפים את מורת רוחם מהצורה שבה מתארת התקשורת המקומית את המלחמה ("הסיקור למעשה משקף את תעמולת המשטר", אמרה אחת מהן), מחוסר ההתייחסות לפעילות והפגנות של האופוזיציה האיראנית בגולה, ובעיקר את האפאטיות שמגלה רוב הציבור הגרמני כלפי הדיכוי המתמשך של האזרחים וזכויות האדם שלהם בארצם.
"אני פשוט לא יכולה להאמין כשאני הולכת להפגנות נגד המשטר האיראני ובעד האזרחים האיראניים, ואז אני רואה מולנו חבורות של אנשים שמפגינים נגד המלחמה ובעד המשטר", אמרה לי אחת הנוכחות. "זה מוכיח לי שהעובדות בכלל לא חשובות להם. שהדבר היחיד שהם מוכנים להפגין זה רק נגד ישראל. חברות שלי ששומעות מה אני אומרת על ישראל בימים האחרונים, פשוט הפסיקו לדבר אתי".
"גם ההגדרה שנותנים למלחמה אינה נכונה", אמר גולה איראני אחר. "זו לא מלחמה נגד איראן, אלא נגד משטר האייתולות. זו מלחמה צודקת למען חירות ודמוקרטיה במזרח התיכון, למען הצלת חיים, כמו שחרור אירופה מידי הנאצים. חברים איראנים אומרים לנו בהתרגשות: 'הם משחררים אותנו'. אני מאמין שספרי ההיסטוריה עוד יתארו את הרגע הזה כתחילתו של שחרור גדול".
