כשהתחילה המלחמה הנוכחית בין איראן לברית הישראלית-אמריקאית, ביקש טראמפ עזרה צנועה מבריטניה: להשתמש בבסיסים המשותפים באי דייגו גרסיה. ראש הממשלה סטראמר סירב, בטענה שהמלחמה מנוגדת לחוק הבינלאומי. דא עקא, שגם כאשר איראן תקפה את קפריסין, מדינה אירופית, סטארמר גמגם, שלח נושאת מטוסים באיטיות מופגנת, והדגיש שמטרתו היא אך ורק הגנתית. נשיא צרפת מקרון גינה אף הוא את המלחמה והגדיר אותה בלתי-חוקית. הוא אמנם הפטיר כי התקפה על קפריסין כמוה כהתקפה על כל אירופה, אבל הסתפק בפעולות הגנתיות ובקריאה טיפוסית ל"דה-אסקלציה". מדינאים ופרשנים אחרים באירופה קוננו אף הם על פתיחת המלחמה, "בזמן משא ומתן". העובדה שהאיראנים מרחו ומשכו זמן באינספור סיבובי מו"מ בעודם מקדמים את תוכנית הגרעין, לא העלתה ולא הורידה. זו הייתה גישתן של רוב מדינות מערב אירופה, מלבד גרמניה – שהפתיעה בעמידתה האמיצה והנחושה לצד ישראל וארה"ב.
בניגוד למה שנהוג לטעון בישראל, הגישה האירופית אינה רק נרפות ופחדנות. היא מתבססת על תפיסה פילוסופית עמוקה, שהולכת אחורה עד להסכם איסור המלחמה (הסכם קלוג-בריאן) מ-1928 ושורת הסכמים ואמנות שנחתמו לאחר מלחמת העולם השנייה.
אידיאליזם ושמרנות
זו גישה שמשלבת אידיאליזם ושמרנות. אידיאליזם, מפני שהטראומה של מלחמות העולם הולידה סלידה ממלחמה באשר היא. שמרנות, מפני שבבסיסה עומדת שאיפה להקפאת המצב הקיים בכל מחיר. המדינאים שפעלו לאחר מלחמת העולם השנייה, הבינו שבכדי לשים קץ למלחמות כיבוש, ולסְבַך התביעות הטריטוריאליות שמובילות למלחמות כאלה, יש לקדש את הגבולות הקיימים. אולם לשמרנות הזאת, שסיבותיה מובנות, יש מחיר. כך, מקדשת הקהילה הבינלאומית את גבולותיהן של מדינות כושלות כמו סומליה, שנקרעות במלחמת אזרחים נצחית, ולא מאפשרת לחבלי ארץ מוצלחים יותר (כמו סומלילנד) להינתק מהן.
גם דוקטרינת ההגנה העצמית, לפחות בחלק מפרשנויותיה המקובלות, מאפשרת רק להדוף את ההתקפה ולהחזיר את המצב לקדמותו. כך, משפטנים ואף מדינאים לא מעטים האמינו שזכותה של ישראל לאחר טבח 7 באוקטובר להדוף את הפולשים, אך לא הרבה יותר מכך.
אם לא ניתן לאיים על תוקף בהפלת משטרו, או לפחות לגבות ממנו מחיר טריטוריאלי, המערכת מתמרצת אותו להמשיך ביתר שאת בהתנהגותו הפסולה
דא עקא, שגישה זו מתעלמת מתמריצים: הגורם הנצחי שמניע התנהגות של בני אדם ומוביל אותם לתוצאות לא צפויות. דמיינו, למשל, מדינה שבה העונש היחידי לגנב הוא השבת הכסף שלקח שלא כדין. במצב כזה, אין שום תמריץ שלא לגנוב. במקרה הטוב תרוויח, ובמקרה הרע תחזיר את מה שלקחת. מערכת התמריצים המעוותת הזאת עובדת גם על מדינות כמו איראן וארגונים מהסוג של חמאס. הם יכולים לתקוף, ובמקרה הגרוע ביותר, הצד השני יהדוף אותם אל מעבר לגבול, ויאפשר להם להיערך ולתכנן התקפה יעילה יותר בפעם הבאה. אם לא ניתן לאיים על תוקפן בהפלת המשטר שלו, או לפחות לגבות ממנו מחיר טריטוריאלי, המערכת מתמרצת אותו להמשיך ביתר שאת בהתנהגותו הפסולה. מי שמגביל מלחמה להגנה עצמית, צריך לקחת בחשבון שהוא למעשה מתמרץ תוקפנים כדוגמת איראן.
פרופ' דני אורבךהסדר הבינלאומי הנוכחי יוצר תמריצים מעוותים גם במקומות אחרים. למשל, מבקרים רבים של המלחמה בעזה, טענו שלישראל אסור לתקוף בתי חולים, אפילו אם חמאס השתמש בהם למטרות צבאיות. "אם אתה רוצה לתקוף את השכן שלך והוא מחזיק תינוק, אסור לך להרביץ לו דרך התינוק", אמר הקומיקאי ביל בר. הגישה הזאת מתמרצת, כמובן, ארגונים כמו חמאס להעביר יותר ויותר מנכסיהם לאתרים הומניטריים, ולהשתמש באזרחים כמגנים אנושיים. כך גם ביטול ההדדיות בדיני הלחימה, והאובססיה הבינלאומית לשקם את עזה בכספי נדבות בכל פעם שחמאס גורם להרס שלה. התוצאה? חמאס מתומרץ לצאת להרפתקאות צבאיות, כי מישהו אחר נושא בעלות מעשיו.
נחזור לסטארמר ומקרון. האובססיה שלהם ל"דה-אסקלציה" ו"משא ומתן" כדרך היחידה לפתור בעיות, דווקא מתמרצת את האיראנים לאסקלציה בפעילות הטרור והפרוקסי, ומחליש את אפקטיביות המו"מ. זאת משום שטהרן ידעה, לפחות עד ההתקפה האחרונה, שאין מאחורי המו"מ שום איום צבאי – אז מדוע לוותר? כך, שחקנים אלימים שמתעלמים מחוקי המשחק מתרבים במערכת, והחוקים כובלים רק מדינות כמו בריטניה, צרפת או ארה"ב של ממשל ביידן, שמעוניינות לציית להם מלכתחילה. אבל בשלב מסוים, התמריצים עושים את שלהם, והשחקנים האלימים צוברים כל כך הרבה תעוזה, עד שהם מערערים את הסדר במידה הולכת וגוברת. למרבה האירוניה, "הסדר הבינלאומי מבוסס החוקים" שמקדש מו"מ ו"הגנה עצמית" נושא בחובו את זרעי חורבנו שלו. את התוצאות אנחנו רואים בימים אלה.
פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית
פורסם לראשונה: 00:00, 11.03.26
