שוב זה קורה. אותה הרעשה תקשורתית מוכרת. אותם אולפנים מגויסים. אותו בליץ של מומחים מטעם עצמם שמפמפמים בטון סמכותי ומודאג את הדרישה התורנית: "אסטרטגיית יציאה עכשיו". הם רוצים סוף למלחמה; הם מבקשים "חזרה לשגרה", והם דורשים זאת מיד כמו ילדים. הטיעונים לכאורה שונים אך אם מקלפים את המילים סביב "לא ניתן לנצח" וסביב "מלחמה ללא תכלית", מקבלים את אותו שורש מר: מוסר של תיירים.
כידוע, תייר נמצא במקום כל עוד נעים לו. המדינה עבורו היא לא גורל משותף אלא חוזה שירותים. חוזה שמבטיח רמת חיים, נוחות ועוד שורת הטבות. חוזה שברגע שהוא מופר מביא לביטול העסקה. במובן זה, הדרישה לאסטרטגיית יציאה מיידית היא למעשה תביעה לפרוע את שטר ההבטחה לחיים נורמליים שנופק לתייר עם הגעתו. אין הוא שותף לגורל תושבי הקבע שחיים באצבע הגליל תחת איום הטילים, וגם לא לזה של תושבי העוטף שחמאס ימשיך להתעצם לצידם אם המימון האיראני לא ייפסק. הוא רוצה את ה"נורמליות" שלו בחזרה ועכשיו, ולא - המזוודה כבר ארוזה ליד הדלת. אומנם הוא מוכן לספוג חוסר נוחות לתקופה מוגבלת, אבל רק אם יובטח לו פיצוי משתלם מאוד בעתיד. על פחות מ"ותשקוט הארץ ארבעים שנה" הוא מוותר.
ראינו את המופע הזה כבר בקדם-בכורה במהלך המאבק ברפורמה המשפטית. היו מי שהעזו לאיים בהוצאת כספים ובמיטוט הכלכלה אם תפיסתם לא תתקבל. היו מילואימניקים של יחידות המתקראות עילית, שהודיעו על הפסקת התנדבותם. והיו רופאים ואנשי הייטק שהתארגנו להגירה משותפת. השורש הוא אותו שורש: התרומה למדינה מותנית בקיום חוזה האירוח. שיניתם את פני המדינה לא לטעמי? אני מבטל את התנדבותי, ואם זה לא יעצור אתכם - פשוט אהגר למקום אחר. המדינה כמלון.
הניסיון אחרי 7 באוקטובר (ולפניו) לצמצם שאלות הרות גורל של קיום, זהות ולאום לכדי נוסחאות טכניות של כדאיות וניהול סיכונים, בעייתי כשלעצמו. הוא הופך את בסיס הקיום שלנו, הסולידריות החברתית, לשיקול זניח יחסית בשולחן השרטוט האסטרטגי. בעיה מוסרית קשה אף יותר היא פער האחריות. אלו שדוחפים לעצירה בטרם עת הם כמעט תמיד אלו שילדיהם לא יצטרכו לחיות בטווח האש של המחדל הבא. קל מאוד להטיף לסיום המלחמה מהמרכז, כשאת מחיר ההפקרות האסטרטגית ישלמו תושבי הפריפריה. נוח לתמוך בנסיגה מלבנון ועזה כשלא אתה תצטרך לצחצח שוב את המגפיים שיבוססו בבוץ.
ה"תייר" רוצה את ה"נורמליות" שלו בחזרה ועכשיו, ולא - המזוודה ארוזה ליד הדלת. ההישארות במדינה מותנית בקיום חוזה האירוח
מה שמקומם במיוחד הוא העיתוי. אנו נמצאים בחלון הזדמנויות היסטורי, כנראה חד-פעמי. טראמפ בבית הלבן נותן לישראל גיבוי שלא חלמנו עליו לכתוש ולגדוע את הנחש האיראני ככל הניתן. זה רגע נדיר שבו האינטרסים של וושינגטון וירושלים באזור חופפים כמעט לחלוטין. הגבלת הלחימה תיתפס לא רק כניצחון איראני אלא גם כפגיעה בטראמפ, לשמחת יריביו מבית ושאר שונאי ישראל (שימצאו עוד חיזוק לדמות היהודי הבוגד). אבל ה"תיירים" בלחץ כי זה עשוי לא להשתלם בטווח הזמן המיידי או הבינוני.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי הדרישה ליציאה מהירה, בדיוק כמו איומי הסרבנות, אינה גילוי של אחריות כפי שהיא מוצגת, אלא ניסיון נוסף להשתמש בצה"ל לשירותם. לא במקרה יחד איתה שבו מרעילי הבארות מקפלן לנכס לעצמם את הצלחתם של חילות האוויר והמודיעין ("צבא ההייטק" בלשונם) בטהרן, אגב זלזול בלוחמי היבשה ("צבא הפרשים"). "כל קפלן בטהרן" הם טוענים כשהאיום המחוצף ההוא חוזר על עצמו: אם לא תצייתו לנו תפסידו ותהפכו במקרה הטוב למלון פשפשים.
דמוקרטיה דורשת סולידריות וסולידריות מחייבת חיים משותפים. אסור שמי שמחזיק מזוודה ליד הדלת בזמן שהוא מטיף לאחרים איך לעצב את הבית, יחליט על גורל יושביו. כי בבית, בניגוד למלון, אין אסטרטגיית יציאה. יש רק אסטרטגיית קיום.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.03.26
