יותר משנתיים מחיי הקדשתי למאבק בחוק הפטור מגיוס. שנתיים של התרוצצות בין ועדות בכנסת, הפגנות וניסיונות הסברה מתישים. ועכשיו, תוך כדי מילואים אינטנסיביים ובאמצע מערכה גורלית על עתידנו, הכריזו סוף סוף ראש הממשלה ושר האוצר שהם גונזים את החוק הרע הזה. זה אמור להיות רגע של פורקן, אבל אני לא מצליח לשחרר אפילו אנחת רווחה קטנה. אולי זה הניסיון העשיר והמר במאבקים פוליטיים, אולי זו העובדה שתוך כדי ההכרזות החגיגיות מעבירים יותר ממיליארד שקלים להמשך מימון ההשתמטות ההמונית, ואולי זו העובדה שפעם אחר פעם משפחות המילואים הן אלו שכורעות תחת הנטל הבלתי נסבל.
אבל על אף כל הנקודות הללו, ועל אף שיש עוד דרך ארוכה כדי להפוך את מדינת ישראל למדינה חזקה יותר, בטוחה יותר ומשגשגת יותר, חייבים לעצור ולחגוג את הרגע הזה. חייבים לחגוג אותו משום שהוא מהווה אבן דרך באחד המאבקים הציבוריים הכי הירואיים שנעשו כאן. מאבק שכל-כולו אהבה. מאבק של אנשים שאוהבים את המדינה הזאת בכל ליבם, שהמשיכו להתייצב שוב ושוב בקו האש כדי לשמור עליה, ואז הוסיפו להילחם על הרחבת מעגל השירות גם כשלא היו להם אצבעות בכנסת, ולא היה להם זמן פנוי, ובוודאי שלא הייתה להם נחת.
הם פשוט נאבקו בכל החזיתות בו-זמנית: בחזית החיצונית אל מול אויב קיומי, בחזית הפוליטית אל מול אינטרסים זרים, ובחזית התקשורתית אל מול הספינים והרעש הבלתי פוסק. ואחרי כל זה, אחרי קרב בלימה אזרחי שבאמת ייכתב בספרי ההיסטוריה, אפשר לרגע לעצור ולהגיד כמה מופלא היה המאבק הזה וכמה אהבה הושקעה בו. זה פשוט מדהים לראות איך אנשים, כנגד כל הסיכויים ובניגוד לכל תחזית פוליטית, מצליחים לקדם את המדינה שלהם בכל החזיתות.
הייתה להם אהבה, והיא ניצחה.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.03.26
