בדיוק השקפנו ממרפסת הבית של אורית מיטב במושב ברקת על מגדל הפיקוח ומסלול הנחיתה המזרחי בנתב"ג כשההתראה החלה לזעוק מתוך הסלולרים שלנו. אין הרבה מה לכתוב על המקום. זה מושב שהוקם בשנות החמישים על ידי עולים מהעיר חבאן שבדרום מזרח תימן וכמו במרבית המושבים במרכז הארץ, החקלאות כמעט ונעלמה מהמקום. המושב טירת יהודה צמוד מדרום, גבעת כ"ח מעבר לכביש, שוהם דבוקה לגב וממערב אם כל המטרות, הדיוטי פרי.
אי-אפשר להפריז בחשיבות שדה התעופה לישראלים. עבורנו מדובר בהרבה יותר מתחנת מעבר, כניסה ויציאה. עבור רבים חשיבותו שנייה רק לחמצן הדרוש לנשימה. כך שעם כל הכבוד לברקת, ויש המון כבוד לברקת, ספק אם מישהו ביחידת הטילים הבליסטיים של משמרות המהפכה באיראן שמע על המושב הזה, שהטילים המכוונים לשדה מיורטים מעליו, נופלים בו או ממשיכים הלאה.
6 צפייה בגלריה
מיטב ממושב ברקת. "ברור לי שאנחנו לא מעניינים את האיראנים" | צילום: שאול גולן
(שאול גולן)
הנה למשל ההודעה שהוציאו משמרות המהפכה בצהרי יום חמישי שעבר, לפיה מוקדם יותר באותו יום הם שיגרו לעבר נתב"ג טיל בליסטי מדגם ח'ורמשהר 4 בעל ראש נפץ שמשקלו טונה. מי שספג את הטיל הזה היה רחוב הספיר במושב, 300 מטר מהבית של מיטב. מיטב, שעומדת בראש צוות החירום היישובי, אומרת שמה שנפל אצלם לא היה רסיס של מיירט ולא פצצונת מראש טיל מתפצל, אלא טיל שלם קומפלט, כל הח'ורמשהר. "הוא עשה מכתש ענק בקוטר של עשרה מטרים ועומק של כמה מטרים", היא אומרת, "כמו פגיעה של מטאור שנופל מהשמיים".
עוד קודם לכן נפלו במושב שברי טילים איראניים ומיירטים של צה"ל. "אנחנו נמצאים על הדרך לשדה התעופה, ממש כלום ממנו, וברור לי שאנחנו לא מעניינים את האיראנים", אומרת מיטב בזמן שאנחנו ממתינים לאזעקה, "כל אחד פה מבין את משמעות היותנו קרובים לשדה. בימי שגרה, כשטסים לחו"ל, זה אחלה. אבל במלחמה זה לא משהו. שלושה ימים לפני שנפל הטיל נפל פה רסיס בשכונת הפרחים, מטרים ספורים מקרוואן שגרים בו. במקרה אחר, פצצה מטיל מתפצל נפלה על קרווילה ברחוב הזית, ממש בתוך הקרווילה. בנס הפצצה לא התפוצצה. גר שם זוג צעיר עם תינוקת ולמזלם הם יצאו בזמן למקלט הסמוך. היה גם רסיס שנפל בחצר בית ברחוב הכלנית וגרם לשריפה במחסן. הם מכוונים לשם", הצביעה לכיוון שדה התעופה, "אבל אנחנו חוטפים".
באנו אליה ביום שני בבוקר. ההתראה הגיעה ב-11:10, ומספר דקות אחריה נשמעה אזעקה ששלחה אותנו לממ"ד. בחלוף כמה רגעים נשמעו הדי פיצוצים עמומים ומיטב המתינה לדיווחים בקבוצות הווטסאפ של צוות החירום ושל המושב. דיווח ראשון היה על רסיס שנפל בבית העלמין. אחריו הגיע דיווח על נפילת רסיס ליד מזכירות המושב. משפחת מפעי ברחוב הגפן דיווחה על רסיס שנפל על גגון בחצר הבית. כשחלפה הסכנה מיהרנו לבית המשפחה. האב, שלמה מפעי, סיפר שבדיוק התיישב לאכול כשהגיעה ההתראה. "התחלנו להתארגן ללכת למקלט", אמר, "ואחרי שכולם נכנסו סגרנו את הדלת וחיכינו לאזעקה. פתאום היה כזה פיצוץ, פיצוץ-פיצוץ, ואז יצאתי וראיתי את החתיכה הזו שנתקעה בגגון", הצביע על צינור מחובר לחלק מתכתי, "זה כנראה של מיירט. תראה איך רואים מהחצר שלנו את המסלולים של בן גוריון. אבל מה נעשה, אלו השכנים שלנו, שכנים לא בוחרים".
6 צפייה בגלריה
אחמד אל עזאמי ומשפחתו במגנן ליד ביתם בנגב. "מה יעזור לי מקלט בלי גג | צילום: שאול גולן
(שאול גולן)
הספקנו גם לנסוע למזכירות, לראות את הרסיס שנפל מאחורי שיח שושנים, כשהגיע הדיווח על הפגיעה הקטלנית ביהוד. אחרי שמונה דקות נסיעה על הקטנוע הגענו לזירה. נתב"ג ממש מעבר לכביש. יגאל גואטה, בעל הבית של מוסך י.ש.ע, אמר שהאיראנים מכוונים לשדה אבל במקרה הזה יהוד חטפה. מקום הנפילה נמצא בהמשך הרחוב, אתר בנייה של קבוצת גבאי, מרכז מסחרי ועליו בניין משרדים שנמצאים בשלבי בנייה מתקדמים.
רוב הפועלים רצו לממ"דים או ירדו למטה לחניון התת-קרקעי. רק שניים נשארו למעלה, רוסטם גולומב ז"ל ואמיד מורטוזוב ז"ל. אולי היו באמצע משהו ולא הספיקו להגיע למרחב מוגן כשנפלה הפצצה של הטיל המתפצל ופגעה בהם. רוסטם נהרג במקום וחברו אמיד נפטר בבית החולים כעבור יום. כשהגענו, איש זק"א שטף בצינור כתמי דם ועשרות צלמים וכתבים הצטופפו מעבר לסרט הסימון המשטרתי. חצי שעה אחר כך כולם עזבו. רק הפועלים ההמומים ששרדו את הפגיעה וראו את חבריהם שוכבים פצועים ומדממים על הארץ, נותרו באתר.
"איפה נסראללה"
אין עכשיו מקום בטוח במאה אחוז בארץ. כשמטווחים אותך מצפון וממזרח לאן תברח? אבל יש מקומות מטווחים יותר ויש שמטווחים פחות. יש מקומות שנמצאים ליד אתרים שהאויב סימן כמטרות איכות. כולנו יודעים פחות או יותר איזה אתר או איזה בסיס נמצא לא הרחק מהבית שלנו. מהי תחנת הכוח הקרובה, הבסיס או המתקן שיכולים להוות מטרה לפגיעה. מיטב ממושב ברקת בהחלט יודעת. או למשל הדימונאים.
זו שעת מלחמה והאויב מאזין וקורא אצלנו כל מילה, כך שנהיה זהירים במיוחד. כבר בשנת 2017 איים מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה כי בעימות הבא ארגונו יפגע בדימונה. הוא לא התכוון לדימונה דימונה אבל ראש העיר של דימונה, בני ביטון, מיהר להגיב שתושבי העיר לא מפחדים מאיומים.
"ואז", אומר ביטון ראש העיר, "פנה אליי גורם בכיר וביקש בחביבות שלא אגיב יותר לאיומים מהסוג הזה, שזה לא מתפקידי, והאמת שזה באמת לא מתפקידי ומאז לא הגבתי יותר לאיומים על העיר. ותראה היום, איפה נסראללה ואיפה דימונה".
ביטון לא הגיב יותר אבל בהחלט נערך לפגיעה ב"דימונה". כשבאנו לעיר בבוקר יום שלישי השבוע הודרכנו להגיע למרכז ההפעלה בחירום שנמצא ליד שכונה יוקרתית, הבוורלי הילס של דימונה. אם לממשלת ישראל יש מנ"ל, מרכז לניהול משברים לאומיים, אז זה המנ"ל של דימונה. יש בו מנטר קרינה מייננת סביבתי שאמור לצפצף אם נמדדת חריגה בקרינה, משרדים לכל בעלי התפקידים הרלוונטיים בחירום, אולם גדול מלא מסכים להערכות מצב, חדרי ישיבות, מטבח, שירותים, מקלחות וחדרי שינה. "אנחנו יכולים לשהות פה 72 שעות בלי לצאת", אומר ראש העיר, "כל מה שעושים בבית אפשר לעשות פה, לאכול, לישון, להתקלח. 1,500 מ"ר של מרחב ממוגן שיכול להמשיך לתפקד תחת אש". עוד קודם לכן הלכנו למרכז המסחרי לשתות קפה. יש אוויר טוב עכשיו במדבר, מזג האוויר מצוין. למרות ההתראות והדי פיצוצי המלחמה, הדימונאים רגועים. יעקב יוסוב (67), דימונאי מאז שנת 63', אומר שהוא לא מודאג. "אין עיר יותר מוגנת בכל הארץ. בכל זאת, פה זה דימונה, זה לא עוד מקום. בהשוואה לכדורגל אפשר לומר שאצלנו ההגנה מאוד צפופה, ממש בונקר".
אבל בבונקר של העירייה מסרבים להיכנס לשאננות. "כי אם אתה כבר עושה השוואה לכדורגל", אומר ביטון, "אז גם כשיש לך את השוער הכי טוב בעולם ויש לך שני בלמים גרזנים, רולות שיודעים לקצור כל אחד שמתקרב לרחבת ה-16, גם אז בסוף אתה יכול לחטוף גול. ואנחנו לא רוצים לחטוף את הגול הזה.
"זה לא סוד שדימונה יושבת במקום אסטרטגי. יש פה ליד מתקן אסטרטגי שאני מנוע מלדבר עליו, או שאתה יודע מה, בוא נקרא לו מפעל טקסטיל מפורסם. במלחמה עם איראן בקיץ כל התקשורת הזרה הגיעה לעיר. דימונה היא שם דבר בכל העולם. יש לנו את מפעל הטקסטיל הכי מפורסם בעולם וברוך השם אנחנו גאים במפעל הזה. שאלו אותי הכתבים הזרים: 'אתה יודע מה יש לך ליד הבית, אתה לא מפחד?' עניתי מיד: 'מה פתאום מפחד, אני נראה לכם אחד שמפחד?'".
זו שאלה לגמרי הגיונית בהתחשב בעובדה שיש כור בקרבת העיר.
"ואני לא מתעלם מהעובדה הזו. האזור שלנו, במתקפה הראשונה של איראן על ישראל באפריל 2024, חטף עשרות טילים. היה לנו מופע יום העצמאות מעל הראש. יירוטים, בומים מטורפים, שמיים מלאים זיקוקים. אבל ברוך השם שום טיל לא נפל ב'דימונה', וגם לא בדימונה דימונה".
"המקום הכי מוגן בארץ"
אין מקום שמייצג טוב יותר את הפער בין גודל הסכנה ופוטנציאל הנזק לתחושת הרוגע שהמדבר משרה. "חוות הגמלים" נמצאת כמה דקות נסיעה מזרחה ממרכז דימונה. יושבת למרגלות ממשית, פעם עיר נבטית והיום גן לאומי של רט"ג, החווה הקטנה והמקסימה הזו היא הנקודה המיושבת הכי קרובה לכור. יש פה 40 נאקות, מסעדה קטנה ו-12 בקתות אירוח שאריאל וגילה אולמן מתפעלים יחד עם שלושת ילדיהם.
ישבנו למרגלות ינבוט, עץ מדברי שענפיו הטילו צל נעים, ולא הרחק מאיתנו רבצו שתי הכלבות, מואה ולס. "אם לא המלחמה", אמרה גילה, "אין מצב שהייתי יושבת איתכם עכשיו. החודשים הכי טובים שלנו הם מפברואר עד אמצע מאי. אנחנו כבר שנתיים וחצי בהישרדות כלכלית וזה ממש לא פשוט. כל כמה זמן יש איזה עניין ביטחוני שתוקע את העבודה. אנשים באים לפה כדי לעשות טיול גמלים במדבר, להירגע מהמולת החיים, אבל עכשיו מי יבוא?"
גם הקרבה שלכם לכור לא עוזרת.
"ההיפך, תמיד אמרתי שזה המקום הכי מוגן בארץ. מהבחינה הזו אני ממש לא מוטרדת".
ובכל זאת, דימונה ערוכה למלחמת יום הדין. כשבאנו למרכז ההפעלה העירוני מצאנו שם את אל"מ תומר ויינברג, מפקד נפת נגב בפיקוד העורף. שאלנו אותו אם במקרה חירום העיר תפונה. "לא, אנחנו לא מתעסקים בתרחיש כזה. אני לא רוצה להרחיב אבל העיר הזו מתאמנת ומכינה את עצמה לכל מצב שלא יהיה".
ביטון סיפר על המוקד הרפואי בעיר, שקיבל תגבור של חמישה רופאים מבית החולים שיבא תל-השומר ופועל עכשיו במלחמה 24/7. "הם ישנים בעיר, לא זזים מכאן. אני רוצה להיות מוכן לגרוע מכל". צעדנו בעקבותיו למחסן לוגיסטי ענק שנמצא ליד הבונקר. סע"ר (סיוע עירוני ראשוני), יחידת החילוץ של דימונה, מונה 66 מתנדבים. הנגררים שלהם עמוסים בפטישי אוויר, קונגואים, לומים, מסורי דיסק שאין שום סוג של חומר שיעמוד בפניהם, מטפי אש, מסכות עם פילטרים וכו'.
שורת הגנרטורים, או "מערך הגנרציה" בשפת פיקוד העורף, אמור לאפשר לעירייה לשמר רציפות תפקודית בתוך הכאוס. יש להם מוקד עירוני נייד, קרוואן שיחליף את מוקד החירום אם ייפגע חלילה, קרוואן מלא ציוד רפואי שמאפשר פריסת תאג"ד קדמי, ערימות של מזרנים, תאורות חירום וגם רכב שטח can-am לכל מקרה שלא יהיה. "מה שאתה רואה פה", אמר אחד מעובדי המחסן, "זו מוכנות לגוג ומגוג".
לא מוכרים, לא ממוגנים
אמרנו לביטון שמדימונה אנחנו נוסעים לפזורה הבדואית שליד בסיס חיל האוויר נבטים. "אוי", הוא עיווה פנים בצער, "תכתוב בשמי שמדינת ישראל חסרת אחריות בכל מה שקשור למיגון של החברה הבדואית. זו ממש חרפה. אני זועק על זה בכנסת, באוזני כל שר רלוונטי בממשלה, הגעתי עם זה לראש הממשלה, שר הביטחון, לאלוף פיקוד העורף, בכל מקום אני זועק שחייבים לטפל בעניין הזה".
הפערים בין דימונה הממוגנת לבין שכניה הבדואים הם בלתי נתפסים. מתקפת הפתע של חמאס ב-7 לאוקטובר 2023 הבליטה את פערי המיגון השערורייתיים בין החברה היהודית לחברה הערבית בישראל, במיוחד בנוגע לאזרחים הבדואים בכפרים הלא מוכרים בנגב. הרקטות של חמאס הרגו באותו חודש שבעה אזרחים בדואים בפזורה שלא היה להם שום מיגון בסביבה. מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023 ועד ספטמבר 2025 הוצבו בכפרים הלא מוכרים כ-160 מיגוניות ועוד 74 מגנני "הסקו". מגנן "הסקו" מורכב משקי יוטה ענקיים מלאים בחצץ ואדמה שהוצמדו זה אל זה ברשתות ברזל. מדובר בפתרון אפקטיבי מול רסיסי רקטות וירי נק"ל, אבל לא כנגד טילים בליסטיים. עם כ-100 אלף תושבים שחיים בכפרים הלא מוכרים, המיגון הזה נותן מענה בקושי ל-2 אחוזים מהם.
מאז נוספו עוד כמה עשרות בודדות של מיגוניות שתרמו ארגונים אזרחיים, כולל במלחמה הנוכחית. הם לא יצרו שינוי אמיתי. כשבאנו לביתה של לילה אל-פריג'את בכפר הלא מוכר אל-משאש, מצאנו אותה באפיסת כוחות. "זה גם רמדאן עכשיו", אמרה בקול חלוש, "וגם מלחמה שלא מאפשרת לישון כמו שצריך".
היא גרה לא רחוק מבסיס נבטים, שגם ביומיום מייצר רעש בלתי פוסק של נחיתות והמראות של מטוסים, על אחת כמה וכמה עכשיו במלחמה. ורעש המטוסים הוא הבעיה הקטנה. כמו שדה התעופה בן גוריון וכמו "דימונה" שליד דימונה, גם נבטים היא מטרה שמי שגר סמוך אליה חייב לשהות לעיתים קרובות ליד מרחב מוגן ולרוץ לממ"ד או למקלט הקרוב.
"אין לנו שום דבר ממה שציינת, שום מיגון, וזה קשה לנו, קשה בעיקר נפשית", אומרת לילה, "אני והילדים שלי חיים בפחד. הילדים לא ישנים בלילה כשיש טילים. הם מרטיבים במיטה מהפחד. הם רואים את הטילים שבאים בשמיים, רואים את הטילים שיורים מהצד שלנו כדי לפגוע בטילים שלהם, וזה רעש מפחיד. יש בומים חזקים והאדמה ממש רועדת. זה לא חיים לחיות ככה בפחד. הילדים מפחדים למות, הם מזיעים ויש להם דופק מהיר. כל פעם שיש התראה הם מפחדים שהפעם זהו, הפעם זה יפגע בנו ונמות כולנו".
ממנה נסענו בתוך השטח בדרך עפר עד שהגענו לאחמד אל עזאמי, שגר ממש על גדר הבסיס. ברקע שמענו כל הזמן מטוסים ממריאים וממש מעל הראש שלנו הגיע מטוס ענק שירד לנחיתה ברעש שאיים לקרוע את עור התוף. "יש פה מלחמה אללה איסטור", אמר אל עזאמי, "והכל מעלינו. טילים שלנו נגד הטילים שלהם, פיצוצים אל תשאלו. וכשרסיסים נופלים זה רעש הו הו, חזק חזק. נפלו הרבה חלקים, על בתים, על רכבים, תסתובבו בשטח תמצאו הרבה חלקים".
אזעקה יש לכם?
"את האזעקה אנחנו שומעים מהבסיס. פה אין צופר. עשו לנו יענו מקלט משקים גדולים עם אבנים".
הלכנו אחריו למגנן. מהבית מול המגנן יצאה וודחה, הבת של אל עזאמי, שדחפה בעגלה את בנה מוחמד בן ה-12, שנולד עם שיתוק. בלילה היא מעמיסה אותו על גבה ורצה אתו ועם הילדים האחרים למגנן. "אני מרימה את הראש לשמיים", היא אומרת, "ורואה הכל. כל המלחמה הזו רצה לי מעל הראש. נשאר לי רק להתפלל שנצא מזה בשלום".
שאלנו את אל עזאמי אם גם הוא מגיע מהבית שלו למגנן. "זה לא שווה כלום", הפטיר, "זה מקלט בלי גג. אלו שולחים לנו טילים עם טון חומר נפץ ופה עשו לנו מחסה כמו במלחמות של פעם, כשהתחבאו מאחורי שקי חול. מה יש לי להיכנס למקום כזה?".
אז מה אתה עושה?
"עשינו אני והאחים שלי מקלט קטן, בקושי 12 מטר הגודל שלו. עלה 170 אלף שקל. תבוא תראה מה הולך בפנים כשיש התראה על טילים. נכנסים יותר מעשרים איש, אולי אפילו שלושים, עומדים אחד ליד השני, אחד על השני, נצמדים חזק חזק, כמו בקופסה של סרדינים. איזו ברירה יש לנו?".
