לך תסביר / "ממשיך במלחמת ההסברה", הכריז נפתלי בנט ביום שלישי השבוע ברשת X, כשהוא מעלה עוד סרטון שלו מתראיין בשפה היחידה שבה הוא מוכן להתראיין - אנגלית כמובן. ראש הממשלה מדבר מעל הראש של הציבור שהוא שלח לשבועיים במקלטים, וגם המועמד להחליפו מעדיף להצטלם עם מטאטא מאשר לענות לשאלות. דמוקרטיה בריאה ומתפקדת.
ארבע שעות קודם לקרב התורן ב"מלחמת ההסברה", בנט צייץ ש"ממשלה שנלחמת נגד העם שלה" וקבע ש"הממשלה בוזזת את הכסף שלנו כדי לקדם עוד השתמטות". גם ח"כ יאיר לפיד לא סוגר יום - או שעה - בלי להתפאר ב"חמ"ל ההסברה", שבו הוא לא רק מצדיק את המלחמה כמו שר חוץ מטעם עצמו (שזה לא פחות בדיחה משר החוץ בפועל), אלא דורש להפציץ מאגרי נפט איראניים. הספיקה תקיפה ישראלית אחת בסגנון כדי לגרום לנשיא ארה"ב, לפי הדיווחים, להשתמש בנוזל הבלמים ולוודא שזה לא יקרה שוב.
לא רק שהאופוזיציה היהודית לא רוצה או מסוגלת (לא ברור איזו אפשרות יותר גרועה) להציג משנה אלטרנטיבית לטירוף: בראש של בנט, לפיד, בני גנץ, גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן וגם במידה מסוימת יאיר גולן, הם אפילו צוברים קרדיט מדומיין מסוג "ממלכתיות" בגין הפרדה בין ניהול המלחמה לניהול יתר ענייני המדינה. חלקם טענו אך לפני מספר חודשים, שראש הממשלה עיכב ומסמס את השבתם של החטופים והחטופות, בהם כאלה שהיו בחיים ומתו בשבי, מטעמים של הישרדות פוליטית. קביעה כל כך חמורה, שלא לדבר על האחריות שטרם נלקחה על מחדל עצום, לא נעלמת רק בגלל שהמטרה היא איראן, ובטח לא שמונה חודשים אחרי עוד מלחמה שזכתה לגיבוי מלא והסתיימה ב"ניצחון שיעמוד לדורות".
גם ההסתתרות מאחורי הסינר של "מערכת הביטחון" (שכידוע לא טעתה מעולם) ונשיא ארה"ב (אדם מאוד שקול ויציב) לא משכנעת בעליל: בסוף זה אירוע של חיים ומוות, כמשמעו, והשאלה היחידה היא האם אפשר לסמוך על שיקול דעתה של ההנהגה ועל המילה של האדם שמקבל את ההחלטות. משלב מסוים במלחמה בעזה, ראשי האופוזיציה צעקו בגרון ניחר "חס וחלילה", תוך פיזור האשמות חריפות ואף חסרות תקדים בזמן מלחמה. עכשיו הם שוב שגרירים ומעודדים, עד שזה מגיע לכספים קואליציוניים וקמפיין חנינה, ואז נזכרים שבעצם מדובר בממשלה שעוסקת אך ורק בהישרדות, קומבינות וביזה בעוד המטוסים חגים והלוחמים מסתכנים.
באמת מפתיע שאף סקר לא נותן להיגיון הנורא-בריא הזה סיכוי להגיע לשלטון.
החלב שנשפך / לא בוכים על חלב שנשפך, אבל אפשר להזיל כמה דמעות על כל המילים הזחוחות של שר האוצר והסרטונים החגיגיים שלו עם כוס קפה ביד ("אנחנו נוזיל את המחירים לפעמים גם במאה אחוז", הבטיח בסרטון אחד ששבר גם את הרשת וגם את חוקי המתמטיקה) בשביל רפורמה במוצרי חלב שבסוף ננטשה כמו גבינה מקולקלת. כשמוסיפים את קבורתו של חוק הפטור מגיוס, אחרי אין-ספור הצהרות על "חוק היסטורי" שיגרום לכך ש"23 אלף חרדים יתגייסו בשלוש השנים הקרובות" כדברי ראש הממשלה, אין אלא להתעצב בשביל כל מי שהאמין בריאליות של בשר הפיגולים הזה ואף שרד לשם כך את החוויה המכונה "להאזין לח"כ בועז ביסמוט ועוד לנסות להבין מה הוא רוצה".
למעשה, השבוע השני למלחמת איראן השנייה סיכם היטב יותר משלוש שנים תחת ממשלה שנבחרה בעיקר על טיקט חיזוק הביטחון הלאומי והאישי והורדת יוקר המחיה, אבל איכשהו הצליחה דווקא להוריד את הביטחון הלאומי והאישי ולחזק את יוקר המחיה. עם זאת, למה רק להיות שלילי? היא גם חרטה על דגלה שינוי בלתי הפיך בגדה המערבית וברית אפקטיבית עם הנצחת הבדלנות של המגזר החרדי. כאן נרשמו עמידה ביעדים ואף למעלה מכך: כשהמשטרה והצבא מתווכחים כבר יותר משבוע (!) מי צריך לחקור תושב מאחז שירה למוות בשני פלסטינים, "אפרטהייד" היא כבר מזמן לא מילה גסה; וההגנה חסרת הפשרות על סלע קיומנו, הכספים הקואליציוניים, מגשימה את ההבטחה לרסק את העתיד הכלכלי והביטחוני של המדינה תמורת המשך האחיזה בשלטון.
מצד שני, בפעם הבאה שמאשימים אתכם בפרצוף חמוץ, לפחות תוכלו להגיד: זה לא אנחנו, זה החלב.
שירת טראמפ /
המלחמה נגמרה
ותימשך ככל שיידרש
לא עברו שלוש דקות
ואני ממשיך לקשקש
אנחנו מנצחים בקלות
וצריכים עוד אש
אני לא אומר
דבר והיפוכו
אני הדבר
ואתם עדיין פה
בשלוש מילים / מותר ורצוי להתלונן.
משפט בשבוע: "נסיעות של שרים לחו"ל זה לא צ'ופר" (מירי רגב מגינה על הנסיעה של מאי גולן לנאום בזמן שמיליונים במקלטים . מה שנקרא, "אחת שיודעת")
סרטים נגד טילים / בשיר "עננים שחורים" הזהיר עמיר לב ש"עוד מעט תהיה מלחמה" ואחר כך ש"עוד מעט לא נוכל לראות אף סרט". המלחמה אכן באה (ובאה ובאה ובאה), אבל העובדה שבתי הקולנוע של רשת HOT סינמה עדיין פתוחים (בהתאם להנחיות כמובן) היא משהו שאפשר להתנחם בו עבור מי שיש לו זמן ופנאי רגשי לברוח למחוזות שאינם "האח הגדול" או נטפליקס. ומה לראות? עוד מקרינים שם את סרט המד"ב "בהצלחה, תיהנו, אל תמותו", אם כי בישראל המסר רלוונטי בכל מקרה.
