לילה נוסף של אזעקות ברחבי הארץ, ובבוקר שאחריו מצאו את עצמם תלמידים, הורים ומורים מנסים להתחיל עוד יום לימודים מרחוק כאשר הם עייפים, דרוכים ומותשים. בין מקלטים וממ"דים לשיעורי זום, השגרה מתנהלת בקושי, והמערכת כולה מנסה לאלתר פתרונות.
הדר מושיאב, בת 32 מבני-ברק, אם לשתי בנות ובהיריון מתקדם בשבוע 40, מתמודדת בימים האחרונים עם לילות כמעט ללא שינה. "יש לי ילדה בת 11 וחצי, עוד אחת בת ארבע וחצי ועוד אחת שתגיע בקרוב, אולי אפילו היום", היא מספרת. לדבריה, הבנות ישנות בממ"ד, אך גם שם הן מתעוררות מכל אזעקה. "הגדולה התעוררה שש פעמים בלילה. בשעה תשע כבר הייתי חייבת להעיר אותה כי יש לה זום. היא אפילו הייתה אמורה להעביר פעילות לכיתה שהיא התרגשה מאוד לקראתה, אבל כולם היו עייפים וזה לא התנהל כמו שזה היה אמור".
המצב, היא אומרת, מקשה מאוד על שמירה על שגרה. "קשה לצפות מילד להיות קשוב בזום אחרי לילה עם שש אזעקות. הם צריכים את שעות השינה האלה. לפעמים יש חמישה שיעורים בזום ביום ולפעמים רק שניים, לפעמים שיעורים מתבטלים ברגע האחרון. אי-אפשר לתכנן כלום".
גם בצד של המורים המצב מורכב. מיכל פלנר מתל-אביב היא גם מורה וגם אם לשניים. היא מספרת שאתמול בבוקר, אחרי הלילה הלבן, הוחלט בבתי ספר רבים לדחות את שיעורי הזום כדי לאפשר לילדים להשלים שעות שינה. מיכל מסבירה, שאם לא מגלים גמישות הילדים פשוט לא מצליחים להשתתף. "או שהם לא עולים בכלל, או שהם מתחברים ומכבים מצלמה ולא באמת שם".
גם מבחינה פדגוגית, היא מודה, קשה לשמור על למידה רגילה. "השיעורים האלה לא באמת יעילים. זה יותר בשביל התעסוקה, בשביל שהילדים יראו אחד את השני, כדי לשמור על מסגרת וסדר יום וגם לעזור להורים".
בהיעדר פתרון אחר, הזום הפך חלק בלתי נפרד מההוראה במצבי משבר וחירום החל מהקורונה. לפי שר החינוך יואב קיש, באזורים רבים בארץ הלמידה בזום עשויה להימשך עד ליציאה לחופשת פסח. השר אמר כי ברור שהלמידה הפרונטלית היא המקצועית ביותר, אך כשהדבר לא מתאפשר, הזום הוא כלי משמעותי, בוודאי בגילים היותר מבוגרים. "אבל אנחנו רואים חשיבות גדולה גם בחיבור, בעיקר לילדי הגנים, בחוסן ובשגרה שזה מייצר", אמר השר. "אני שומע את הביקורת על הלמידה מרחוק. זו למידה שונה, המטרה היא כמובן למידה מקצועית במקומות שניתן, אבל גם הרבה מאוד תמיכה, חוסן ומענה רגשי. להשאיר את המערכת סגורה בלי שום למידה מרחוק זו טעות".
ד"ר שירי רוזנברג, ראש התוכנית לתואר ראשון לחינוך בבית הספר היסודי במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, אומרת כי לזום יש יתרון של נגישות, אבל אחד הדברים הכי מורגשים זה הקשר האישי שנפגע. "בכיתה רגילה, מורה רואה את התלמידים בעיניים, קולט הבעות פנים, מרגיש מתי מישהו מתקשה. בזום? הרבה פעמים מצלמות סגורות, כולם שקטים, והתחושה קצת מתרחקת. יש גם את עניין הריכוז. בבית, כל שנייה משהו אחר קורה. למידה בזום יכולה לעבוד, אם עושים את זה נכון. כשמשלבים פעילויות קצת אחרות, עבודה בקבוצות קטנות, כלים דיגיטליים שמתאימים".
שי ששון, תושב קיבוץ ניר עם ואב לשלושה ילדים בכיתות א', ד' וז', מתאר את הקושי של משפחות רבות למעבר ללמידה בזום. "הזום זו מלחמה בפני עצמה שמראש הרמתי בה ידיים. זה קשה להם, זה נורא מאתגר. ילד בן שש וחצי נכנס למרחב של זום, יש שם עוד 20-30 ילדים עם מיקרופון פתוח, רעשי רקע ודיבורים, כי הם ילדים. זה לא עושה חסד עם אף אחד".
לדבריו, גם צוותי ההוראה מתקשים להתמודד עם המציאות הזו. "אני מרחם על המורות והמורים שמכריחים אותם לעשות את הדבר הזה. רוב המורים הורים בעצמם. בזמן שהם צריכים ללמד יש להם ילדים בבית שהם צריכים לחבר לזום".
ילדי הצפון, שמצויים תחת ירי כמעט בלתי פוסק, נמצאים במצוקה גדולה. בביתה שבקריית חיים מצאנו את אמה רייפן בת השמונה, תלמידת כיתה ג' בבית הספר היסודי גורדון, לומדת עוד שיעור בזום. ואז הגיעה התרעה נוספת של פיקוד העורף. בבית המשפחה אין ממ"ד ובני המשפחה רצים למקלט הציבורי במרחק קצר מביתם.
"אף אחד לא באמת יודע מתי המלחמה תסתיים", היא אומרת. "יש אצלנו בקריות הרבה מאוד אזעקות ביום ובלילה. כשיש רגיעה אני מנסה בבית להסתדר עם לימודי הזום אבל זה מאוד קשה להיות מרוכזת בשפה ובחשבון. אני גם מתגעגעת לחברות שלי ולמורה".
אביה של אמה, מוגלי רייפן, מוסיף: "בבית הספר מנסים לעזור לילדים אבל איש לא באמת יודע מתי זה יסתיים. זה מורכב מאוד, בטח לילדים בגיל כל כך צעיר. חסרה להם מאוד הנוכחות שלהם בכיתה עם החברים".
