ניצחון צבאי הוא לא בהכרח ניצחון אסטרטגי. אחרי שנתיים של כתישת חמאס, הוא עדיין השליט העליון בחצי מרצועת עזה. אחרי שנה וחודשיים של הישגים מדהימים מול חיזבאללה, כולל חיסול נסראללה, כולל מבצע הביפרים, הארגון הזה חזר לבעוט בנו. בעיטות כואבות. הבטיחו לנו ניצחון מוחלט. עבדו עלינו. עכשיו אלה המכות הקשות שסופג המשטר האיראני. זה עלול להסתיים בדרך דומה כשהמשטר הרצחני הזה, חבוט וחבול – עדיין על הרגליים.
אסור לזלזל במבצעים מדהימים של המוסד, במודיעין מעולם אחר, בתפקוד של חיל האוויר, אולי הטוב בעולם. אבל זה לא מספיק. משום שפעם נוספת מתברר שהפגיעה בטבעת האש הצבאית לא מונעת את טבעת החנק האסטרטגית. המלחמה נגד איראן התחילה עם שפל מדיני. לפני שבוע נשבר עוד שיא של "הניו יורק טיימס". העיתון פירסם ראיון עם קורט מילס, מנכ"ל המגזין The American Conservative. "טראמפ מסכים עם ישראל כי הוא קצת מפחד ממנה", אמר מילס. "הוא מפחד כי הם חברה מאיימת. ואני חושב שאנשים מפחדים מהמוסד. אני חושב שאנשים מפחדים מהשפעה ישראלית על מדיניות החוץ, הם מפחדים ממה שזה יכול לעשות לקריירה של אנשים". מה שאומרים אנטישמים כמו קנדיס אוונס וניק פואנטס – מגיע במילים מכובסות לעיתון הנחשב ביותר על ידי האליטות בארה"ב. בארה"ב קוראים לזה Horseshoe theory (תיאוריית הפרסה), שמצביעה על כך שהקצוות, מימין ומשמאל, מחזיקים למעשה בדעות דומות.
1 צפייה בגלריה
מסגד אל־אקצה. "המלחמה נועדה לבנות את בית המקדש?" טאקר קרלסון מפיץ עלילות ("רק שואל שאלות") | צילום: אי-פי, Mahmoud Illean
(Mahmoud Illean, AP)
הצלחה צבאית לא עוצרת את העלייה במפלס האנטישמיות. אנחנו זקוקים להצלחה מדינית. והיא לא נראית באופק.
שובו של המופתי
"האם ייתכן שטאקר קרלסון הוא פדופיל שסובל מצרעת במוח? אני מקווה שלא". אין סיכוי שאציג שאלה כזאת. אבל יש אחד שדווקא כן. קרלסון עצמו. הוא "רק שואל". באחד הפוסטים האחרונים שלו, הוא שאל: "האם ייתכן שזו מלחמת דת שנועדה לבנות מחדש את בית המקדש השלישי על אפר אל-אקצה? אני מקווה שלא". הוא רק מעלה רעיון, תמים שכמותו, שבמקור מוכר כ"עלילת אל-אקצה", שמרחפת בעולם המוסלמי כבר למעלה ממאה שנה. לפי העלילה, שנדב שרגאי חיבר עליה ספר, היהודים מתכוונים להרוס את המסגדים באזור הר הבית כדי להקים במקומם את בית המקדש. את העלילה יצר האיסלאמיסט הנאצי, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. מדי פעם היא שוב צצה ועולה. ועכשיו זה קרלסון, בעל ברית של סגן הנשיא ג'יי-די ואנס, שמפיץ את העלילה. 64 אלף לייקים קיבל הפוסט המטורלל ב-X ועוד 77 אלף לייקים ביוטיוב. זו בדיוק העלילה ששימשה את חמאס כתירוץ לצאת לטבח "מבול אל-אקצה" ב-7 באוקטובר. זה לא הספיק לקרלסון. הוא רוצה עוד.
ביינרט לא ראה ולא שמע
פיטר ביינרט נחשב בעבר לאדמו"ר של ג'יי סטריט, ועדיין זוכה שם לכבוד. הוא מגדיר את עצמו כיהודי אורתודוקסי, אבל בפועל – סוג של יהודי מומר. הבעיה היא שהוא משפיע. הוא אורח קבוע בפאנלים המובילים בתקשורת האמריקאית. והוא מנצל כל במה כדי לנאץ את ישראל. הפוסט שפירסם השבוע שבר אפילו את השיאים שלו עצמו: "הרפובליקה האיסלאמית מעולם לא היוותה איום קיומי על ישראל".
האומנם? ובכן, ישראל, אמר חמינאי ב-2012, היא "גידול סרטני ציוני שהושתל בלב העולם האיסלאמי". ב-2018 אמר חמינאי: "ישראל היא גידול ממאיר סרטני באזור מערב אסיה, שיש להסירו ולהכחידו: זה אפשרי וזה יקרה". ב-2020 הוא אמר: "המשטר הציוני הוא גידול סרטני באזור... שיש לעקור ולהשמיד". ב-2025 הוא כתב: "מדוע יש לחסל את המשטר הציוני מהאזור?", הפעם עם מיצג גרפי המנמק את החיסול. הוא לא רק דיבר. איראן השקיעה הון עתק בתעשיית ההשמדה שלה ובמימון השלוחות של טבעת החנק. כדי להרוג, לאבד ולהשמיד כל זכר לישראל. ביינרט לא שמע ולא ראה. השנאה של היהודי הזה למדינה היהודית נמצאת תחת הגדרה אחת: אוטו-אנטישמיות.
פסטיבל השנאה
כאשר מדובר ב"הארץ", המלחמה באיראן מעלה את העוינות לישראל לגבהים חדשים. רוגל אלפר, עם תרומה קבועה לפסטיבל השנאה העצמית, התלונן על כך שהישראלים, אוי לבושה, יורדים למקלטים: "הם ממשיכים לנהוג בבהמיות. גם צייתנותם בהמית, העדריות בהתגלמותה. צייתנותם נובעת מחרדה בהמית". שלוש פעמים בהמות ברבע פסקה. זה מאמר? זו ביקורת? לא. זו שנאה תהומית למדינה. שנאה גזענית.
"ההסברה הישראלית עושה זום-אין עד רמת הדמעות", כתבה שם יוענה גונן, "כדי להעלים את הזום-אאוט: מי הפציץ את מי, מה קדם למה ומה האחריות של ישראל להסלמה שהובילה לירי טילים". כדאי לקבל את ההמלצה ולעשות "זום-אאוט". או אז מוצאים מדינה שאין לה גבול משותף עם ישראל, מדינה שרוצחת עשרות אלפים מאזרחיה, מדינה שיצרה טבעת אש סביב ישראל, מדינה שמכריזה שרצונה העליון הוא להשמיד את ישראל. ומי שלא תומך בהסרת האִיום בניחוח נאצי, מבצע פשע מוסרי. ומי שמתנגד להסרת האיום הוא לא צ'מברליין. הוא אי שם בין הלורד האו האו לקוויזלינג.
קובי ניב, עוד חייל בקמפיין השנאה, קפץ כמוצא שלל רב על משפט שמסתובב ברשת: "איזה מזל גדול יש לאמריקה, בכל פעם שהם מחפשים חירות, הם מוצאים נפט". "התפעמתי", כתב ניב, "לבסוף הבנתי שזו האמת... זו לא מלחמה על קיומה של ישראל או על חירותה של איראן. היא מלחמה על הנפט של איראן".
"האמת"? כשארה"ב יצאה ב-2003 למלחמה בעיראק (נתניהו היה בעד, שרון היה נגד), נשמעו בדיוק אותן טענות. ייתכן גם שזו הייתה הכוונה של חלק מהנפשות הפועלות. אבל כבר בשלב מוקדם היה ברור שארה"ב לא תרוויח שום דבר מהמלחמה בטרור בכלל ובעיראק בפרט. היא רק הפסידה. המלחמה בטרור עלתה לה כשמונה טריליון דולר. גם אם כמה חברות אמריקאיות הרוויחו כסף כתוצאה מהפעלת שדות הנפט, מדובר בדמי כיס לעומת העלות האדירה של המלחמה למשלמי המסים האמריקאים. אבל אין כמו שקר טוב כדי לשלהב את תעשיית השקרים הפרוגרסיבית, האנטי-אמריקאית שהיא תמיד אנטי-ציונית.
והפסטיבל הזה לא נגמר. כל יום, כל שבוע, עוד ועוד מאמרים שהיו משכנעים כל קורא זר שישראל זו לא עוד מדינה. זו מפלצת עלי אדמות. "בשנים האחרונות בישראל חגגו רק מוות", כתב ב"הארץ" סבסטיאן בן-דניאל (ג'ון בראון), "ישראל הפכה למדינה שהפכה את המוות לפסטיבל, שרוקדת בחולצות 'מתו הנכדים'". מדינה שלמה רוקדת? להפך. הרוב המוחלט בקרב המגיבים התפלץ מאלה שרוקדים.
נדייק. מה שהכותבים הללו רוצים לומר הוא ש"זה הם, היהודים הישראלים. זה לא אנחנו, הנאורים". לוּ איש ימין היה כותב דברים זהים על ערבים – היו מושיבים אותו על ספסל הגזענים. בצדק. והגזענות הזאת פועלת כמו שטיפת מוח. לא מדובר בעיתון. מדובר בתועמלתון גזעני שהשנאה לישראל העבירה אותו על דעתו.
