מלבד עבודתו הרגילה, כלומר דוברות צה"ל ודיווח על סרטונים שנלקחו ממשחקי מחשב, מתברר שניר דבורי הוא גם קצין אכיפת המורל הלאומי. "לא מקבל את הנהי והבכי", אמר בזעף ב"מהדורת היום" על התלונות נגד השיבוש המוחלט של הלילות והימים בעקבות המלחמה. חשוב לציין, שהטענה לפיה קיימות מלחמות שיעדיהן עשויים להצדיק את הסבל שנגרם לציבור היא עמדה לגיטימית, עניינית ומעוגנת מבחינה היסטורית. אבל דבורי, כמעט כמו פרודיה על דמותו, כנראה לא יודע איך להביע אותה בלי לזלזל ולהקטין.
הוולגריות של דבורי כמובן מפתיעה בערך כמו התגלית שהמשטר האיראני לא עשוי מסוכר ולכן היא גם לא כזאת מעניינת. ממילא דנה ויס (ובמידה פחותה גם דפנה ליאל) ייצגה את העמדה החתרנית, לפיה מותר לאזרחים ולאזרחיות לצפות שיתייחסו אליהם כמו לבני ובנות אדם ולא כמו לחברם הטוב ביותר. למרבה המזל לא הוזעקה משטרה צבאית לאולפן כדי לטפל ומיד באיום האסטרטגי על ה"חוסן".
מה שבכל זאת ראוי להתעכבות בדיון הוא אחר לגמרי: התשוקה שניצתה באולפן להעביר כמה שיותר מהר את המסר לפיו הכל ממש בסדר. "אין סתירה" (עמליה דואק), "אין שום סתירה" (עופר חדד) ו"אני לא חושב שיש סתירה" (אוהד חמו) בין הצדדים. על פניו, ניכרים דברי אמת: דבורי ניאות להודות ב"היערכות שלא נעשתה נכון" (והוסיף ש"לא צריך לקטר כמו שמקטרים", כי בכל זאת, ניר דבורי) ואילו ויס ממש לא הכחישה ש"יש פה אירוע משמעותי".
תפיסת ה"אין סתירה" חיונית להבנת מערכת ההפעלה של רוב התקשורת הישראלית בכלל וחדשות 12 בפרט במלחמה הנוכחית, ובעצם לאורך שנתיים וחצי. היא מייצגת מחשבה כאילו הניהול הצבאי-מדיני הוא משהו אחד והניהול האזרחי הוא משהו אחר ונפרד, למרות שהאחראים העליונים בשני המקרים הם אותם אנשים. כך נוצרה הוויה מוזרה, שבה אין מחסור בטענות על נגזרות ישירות של המלחמה (וביקורת על "נהי ובכי"), אך מעטים מעיזים לאתגר את הנחות היסוד מאחוריה, את ההצהרות המפוצצות שמלוות אותה ואת ההשלכות האדירות במידה שיתגלה שוב פער תהומי בין ההכרזות למציאות. אפילו העובדה המטלטלת שפער כזה הוא בדיוק מה שקרה רק לפני שמונה חודשים, מתקבלת באהלן-אהלן (או בשכתוב ההיסטוריה).
"אין סתירה" הוא מנגנון בלתי מודע — ולכן כה אפקטיבי — של תקשורת בועטת למראית עין, אך בפועל חלשה ומפוחדת. נאבקים על הזכות – תודה באמת – לתקוף את הטיפול בכלכלה, בחינוך, בכספים הקואליציוניים וכו' מבלי שיקראו לזה "בכי ונהי", ובינתיים מתרחקים מוויכוח בסיסי ונוקב בנושא שבו חיים ומוות הם עניין מיידי. "לוקחים אותך כמובן מאליו", הסבירה ויס לדואק מדוע יצא קצפה על השלטון. רוח ה"אין סתירה", שנושבת בעוצמה באולפן חדשות 12, יכולה להסביר לה מדוע אין שום סיכוי לשינוי.
בקטנה
"איזו בושה, איזה מאמן אפס, מאמן אפס", השתולל ערן זהבי באולפן ערוץ הספורט בעקבות החילוף החריג של שוער טוטנהאם בדקה ה-16 במשחק ליגת האלופות נגד אתלטיקו מדריד. עם כל הכבוד ליכולת קבלת ההחלטות המפוקפקת של המאמן, ה"בושה" האמיתית נגרמת מהמחשבה שההתבהמות הזאת היא מה שנשאר מהטלוויזיה שעשו פעם מודי בר-און ואבי מלר זכרם לברכה.
