בתום שבועיים של חילופי אש כבדים בשתי חזיתות, יש מקום לבחינה קצת יותר מפוכחת של הישגי המלחמה והמקום שממלאת בה מדינת ישראל. בצד החיובי, המלחמה משופעת בהישגים צבאיים מרשימים, בעיקר בחזית האיראנית; לישראלים יש סיבה טובה להתגאות בביצועים של צה"ל, וקודם כל בחיל האוויר. בצד הפחות חיובי, ישראל וארצות-הברית טעו בהערכת התגובה של המשטר האיראני ושל חיזבאללה. הם שורדים ומשיבים אש. חשוב יותר, הם הגיעו למסקנה שהרע מכל מאחוריהם. מינוי מנהיג עליון חדש היה, מבחינה פסיכולוגית לפחות, נקודת המפנה. הוא לימד על כוח החיוּת של המשטר. עכשיו לא נותר להם אלא להחזיק מעמד, לפגוע באויב, להתיש אותו ולשקם את המערכות שנפגעו. לניתוח הזה שותפים גורמים בצה"ל.
כל הנקודות האלה דורשות פירוט והסבר, אבל קודמת להסבר הקביעה הבאה: ישראל נמצאת במלחמה, אבל לא מנהיגה אותה. היא מתנהלת בחושך. מעל כל פעולה שלה מתנוסס סימן שאלה גדול: מתי יחליט טראמפ, המנהיג העליון בצד שלנו, להכריז על ניצחון ולהפסיק את האש. מסימן השאלה הזה נגזרות אינספור החלטות, החל בהחלטה של מפקד חיל האוויר מה להפציץ היום, האם לתעדף מתקני ייצור לתעשייה הצבאית האיראנית או תחנות בסיג', האם לפגוע במחסני טילים או במפקדות של משמרות המהפכה. הוא איננו יודע אם יש לו עוד חודש, עוד שבוע, עוד יום. הדחוף מתחרה בחשוב. הוא לא היה רוצה לסיים את המלחמה במצב של עם כלביא 2.0 – תרופה זמנית עם יומרות של קבע.
עכשיו טפסו קומה אחת למעלה, אל הרמטכ"ל. הרמטכ"ל מחליט על הקצאת כוחות למלחמה בלבנון בלי לדעת עד לאן האמריקאים ירשו לו להתקדם – עד שבעה קילומטרים, עד הליטני, עד הזהראני – וכמה זמן יש לו עד שיורו על הפסקת הלחימה. באיראן אנחנו נלחמים מול אויב משותף; בלבנון הממשל האמריקאי הוא פטרונם של שני הצדדים. בשבוע האחרון הפעילו האמריקאים לחץ כבד על ישראל להימנע מכל פעולה שתפגע בצבא לבנון ובממשלתה. הם לא התנגדו להמשך ההפצצות בדאחייה, שהתרוקנה מתושבים. חיל האוויר מטפל שם במתקני הייצור שהיו בקומות התחתונות של מגדלי מגורים.
מוסכם עם האמריקאים שחשוב להחליש עוד את חיזבאללה, בתקווה שצבא לבנון יקבל נחישות ואומץ וימשיך בעבודה. בינתיים זה לא קורה: חיזבאללה לא נחלש. להפך: הוא מפתיע את ישראל ביכולת שלו לשגר רקטות וכטב"מים אל הצפון כולו, כולל חיפה והקריות, וביכולת שלו לתאם את הירי עם איראן. לא במקרה התרכזו האיראנים בלילות האחרונים בצפון. חיזבאללה פועל כאילו אין לו מה להפסיד: כמו שהוכיח שמשון במלחמה שלו בפלשתים, ייאוש הוא כוח.
משם טפסו אל שתי קומות הפנטהאוז, אל הקבינט וראש הממשלה. הקבינט משותק. אין בו דיונים לא על מטרות המלחמה, לא על נקודת הסיום, לא על היום שאחרי. אין בו הפעם אפילו יומרה של דיון: הוא לא בתמונה. השרים מקבלים מפעם לפעם דיווחים חלקיים, בדגש על בשורות טובות, ורצים עם הפירורים לכתבים של ערוצי הטלוויזיה. הכתבים ממהרים לשדר. העם רוצה בשורות טובות? העם יקבל בשורות טובות. בתום המלחמה כל אחד מהם יתראיין לפודקאסטים מלאי חרטות.
נתניהו הביא את טראמפ למלחמה. זה הישג מרשים: ישראל לא הייתה יכולה ללכת למלחמה הזאת לבדה. האיום של נתניהו, שישראל תפתח בהתקפה בחודש מאי, היה בלוף. עכשיו משתמשים בו מתנגדי המלחמה באמריקה. ישראל, הם אומרים, הייתה המפתה; טראמפ היה הפתי.
נתניהו הביא את טראמפ למלחמה, ובכך הסתיים תפקידו. בניגוד לראשי ממשלה קודמים – בן-גוריון במלחמת העצמאות, גולדה ביום כיפור – לא הוא מנהל את המלחמה. הלחיצה שלו על הכפתור שמשגר חימוש של כטמ"ם באיראן, במהלך ביקור בבסיס פלמחים, רק המחישה את הריחוק שלו ממוקד ההחלטות.
המערכות הצבאיות של שתי המדינות נכנסו לעבודה משותפת, פורה מאוד. האמריקאים מתרכזים בדרום איראן ובהגנה על מיצרי הורמוז; הישראלים במערב ובצפון. האמריקאים מתדלקים את מטוסי חיל האוויר. זה איפשר למטוסים שלנו להוריד בעשרת הימים הראשונים יותר מעשרת אלפים חימושים באיראן, פי שלושה מכל מה שהופצץ במהלך מבצע עם כלביא.
אבל ההחלטות נקבעו במקום אחד, בבית הלבן. שיחות הטלפון היומיות בין נתניהו לטראמפ נועדו לשמר את אש המלחמה בליבו של טראמפ: נתניהו כקליינט, כאוהד, כלוביסט. אבל טראמפ לא חלק עם נתניהו את מה שחשוב באמת, את החלטותיו לגבי ההמשך. כל שעה שיחרר לתקשורת חזון אחר.
הזיגזג הטראמפיסטי זולג כלפי מטה. בצה"ל יכולים להתנחם בכך שהגנרלים האמריקאים לא יודעים יותר מהם. כמו שלימד החתול את אליס בארץ הפלאות – אם אינך יודע לאן אתה רוצה להגיע, לא משנה באיזו דרך תלך. שר החוץ מרקו רוביו ניסה, בעידודו של הפנטגון, לנסח שלושה יעדים פרקטיים למלחמה: השמדת הטילים והמשגרים; השמדת התעשייה הצבאית; השמדת הצי. טראמפ מיהר לקלקל לו והכריז על החלפת המשטר; או לא – תלוי בשעה.
יש עקביות בחוסר העקביות של טראמפ: הוא הפסיק פתאום את ההתקפה האמריקאית על החות'ים, במארס שעבר; הוא הפסיק את מבצע עם כלביא באיראן, טען להישגים שלא היו וסחף בשקר הזה את כולם; הוא הפסיק את הסבב הקודם נגד חיזבאללה בלבנון. אם יפסיק בלי הודעה מוקדמת את המלחמה באיראן, ישראל תוכל להסתכל על המלחמה כהישג, לא כהחמצה. ועדיין השאלה פתוחה, אם ניתן יהיה לעשות משהו לנטרול 450 הקילוגרם של האורניום המועשר, הגביע הקדוש.
בברית עם טראמפ זכתה ישראל בעוצמה צבאית שמעולם לא הייתה לה ואיבדה את ריבונותה. זאת העסקה. הפעם היחידה שבה ניסתה ישראל להפגין עצמאות הייתה ההתקפה על מתקן הנפט האיראני. האמריקאים ידעו כנראה מראש, אבל לא ידעו את היקף הנזק. הם פעלו כפי שפעלו אחרי ההפצצה המטופשת של הווילה בקטאר: בדרכם, הם הבהירו לישראל את מגבלות כוחה. על התעלול הזה היא לא תחזור, אלא אם ירשו לה לחזור.
לא ניצחון ולא נעליים
מכיוון שהממשלה פנויה ממעש, היא עושה כמיטב יכולתה לחבל בחזית הישראלית הפנימית. השרה מירי רגב קפצה השבוע לצפון, לביקור יח"צ. ראשי הרשויות התלוננו באוזניה על התקציב. 150 מיליון שקל קוצצו מתקציב השיקום של היישובים הסמוכים לגבול, בצפון ובעוטף. רגב כמו רגב, השתכנעה מיד. "אם הקיצוץ הזה לא יתבטל, אני אצביע נגד התקציב", הכריזה. "אבל הייתה לך כבר הזדמנות להצביע", אמרו לה. "אתמול הצבעת בעד".
ההצבעה על התקציב הוצגה בציבור כהישג: נתניהו השיג את תמיכת החרדים בלי לתת להם, כדרישתם, חוק השתמטות. התנועות שנאבקו נגד החוק חגגו לאחר ההצבעה סוג של ניצחון.
לא ניצחון ולא נעליים. חוק השתמטות לא יהיה, אבל גם גיוס לא יהיה. החרדים קיבלו בתקציב פיצוי של מיליארדים על ויתור שלא עשו. בבני-ברק הולכים למקלטים, אבל בטוחים שמדובר במלחמה של אחרים. סמוטריץ' וחבריו מתיימרים לייצג סקטור מגויס, אבל בפועל מממנים השתמטות.
תקציב הביטחון גדל מ-70 מיליארד שקל ב-2022 ל-150 מיליארד בתקציב הנוכחי. "זה איננו אירוע חד-פעמי; זה הליך מתמשך ומוכוון פוליטית", אמר לי השבוע פרופ' ערן ישיב מהפקולטה לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב. "הפיכת ישראל למה שנתניהו קורא סופר-ספרטה תוליך למשבר כלכלי".
ממשלה שמרשה לעצמה לתת בעיתוי כזה, בנסיבות כאלה, חמישה מיליארד שקל ויותר כשוחד פוליטי לשותפים שלה, מעל למקפצה, מאמינה שהמלחמה מכפרת על הכל. אני מקווה שהיא טועה.
כל חייו פלס
"אני שואל שאלות נוקבות, לא עושה הנחות לאף אחד מהצדדים", אמר אלון גביזון, שופט בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. "האם גבירתי סבורה שיגאל, אדם שגדל על ברכי הציונות הדתית, השפיץ של מדינת ישראל – והלוואי שכולנו היינו ערכיים כמו הציונות הדתית – את סבורה שגם אם עשה את המיוחס לו, יסכן את ביטחון ישראל?"
הגברת, התובעת מטעם המדינה, נותרה ללא מילים. השופט גביזון המשיך.
"באמת, אנחנו מדברים על יגאל, אחד שהיה כל חייו פלס, ונפלה שגגה ועשה את הטעות הכי מכוערת בחייו. הוא יסכן את מדינת ישראל?! לפעמים צריך לעצור ולנשום".
אני מבקש סליחה: התבלבלתי. כתבתי "יגאל", והייתי צריך לכתוב "בצלאל". לרגע חשבתי שגם על יגאל עמיר אפשר היה לומר שגדל על ברכי, שהיה בשפיץ, שנפלה שגגה, שכל חייו היה פלס, שהלוואי שכולנו וכו' וכו'.
וגם אתם הקוראים, אנא, אל תתבלבלו. הביקורת כאן איננה על הסקטור הציוני-דתי. אפילו לא שמץ. הביקורת היא על השופט.
בצלאל זיני עומד למשפט על מעשיו שלו – לא על ברכיים של מישהו אחר. כאשר נעצר, כתבתי שאין מקום לכרוך את אחיו, ראש השב"כ דוד זיני, בפשעים שבהם הוא נחשד. אח לא נושא בחטאי אחיו. גם ההפך נכון: אין מקום לעשות הנחות לבצלאל בגלל התפקיד שממלא כרגע דוד. כל אח ואחריותו.
ייתכן מאוד שהגיע הזמן לשלוח את בצלאל זיני למעצר בית: בשביל זה יש שופטים בבאר-שבע. אבל, עם כל הכבוד, השאלה מה הייחוס המשפחתי או המגזרי של חשוד בפלילים איננה מעניינו של כבוד השופט.
ההרצוגים והחנינה
בגיל 95 (תשעים וחמש!) שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר היה לסופר פורה. הספר החדש שלו נקרא "פרשת האוטובוס בקו 300". ב-1986 זמיר התפטר, למעשה פוטר, מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בגלל ההתעקשות שלו לחקור את פרשת השב"כ. לאחר ההתפטרות כתב טיוטה לספר על הפרשה. הוא איבד את כתב היד, מצא אותו לאחר 40 שנה בתוך קלסר ישן, תיקן וחקר וראיין חלק מגיבורי הפרשה. הספר נע בין הפרשה ההיא להתנגשות בין ראש השב"כ רונן בר לראש הממשלה נתניהו, שהסתיימה בפרישתו מאונס של בר מראשות הארגון.
הייתי שם באותו לילה, ב-12 באפריל 1984, ליד תחנת הרכבת הנטושה של דיר אל-בלח. ראיתי את ההשתלטות של סיירת מטכ"ל על האוטובוס ואת אחד המחבלים מובל לשדה מאחור. לא ראיתי את הרכב של השב"כ, שבתוכו הוצאו להורג שניים מהמחבלים. ועדת החקירה בראשות האלוף זורע זימנה רבים שהיו שם, גם אותי, לעדות. אבל הוועדה הייתה פייק. בפועל, השב"כ טייח את אשמתו, ביים עדויות, שיקר לכולם. זמיר הקדיש את הספר לשלושה מבכירי הארגון – ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא – שהקריבו את הקריירה שלהם וחשפו את הפרשה.
את הספר קראתי בנשימה עצורה. יש בו גילוי מרעיש, שחורג מהפרשה ההיא. הוא מתאר איך שני ראשי שב"כ, אברהם אחיטוב ואברהם שלום, אולי גם ראש שלישי, יוסף הרמלין, ניסו לסחוט באיומים אותו, את היועץ המשפטי לממשלה, ואת הממשלות שמינו אותם. השקרים, האיומים, היו חלק מהתרבות הארגונית בשב"כ של אז, חלק משיכרון הכוח.
השב"כ של היום חמוש ביכולות חדירה מליגה אחרת לגמרי. התוכנות שעומדות לרשותו קטלניות. הקורא יכול רק לשער מה יקרה פה אם ראש ממשלה או ראש שב"כ או שניהם יחד ירתמו את היכולות האדירות של הארגון לחיסול יריבים פוליטיים.
פרק אחד בספר של זמיר מוקדש לחנינה שנתן הנשיא הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי, לבכירי השב"כ. על אף שעברו 40 שנה, החנינה ההיא אקטואלית מתמיד: היא מעניינת אפילו את נשיא ארצות-הברית.
בישראל כיהנה אז ממשלת אחדות. ראש הממשלה היה שמעון פרס. הוא זימן אליו את נאמנו, עו"ד רם כספי, שצירף למהלך את עו"ד יעקב נאמן. כספי ונאמן התמחו בניקוי מסדרונות השלטון מהלכלוך שהשאירו אחריהם פוליטיקאים ובכירי מערכת הביטחון. ראש השב"כ אברהם שלום איים שיטיל את האשמה על יצחק שמיר, ראש הממשלה בליל האירוע ושותפו של פרס לממשלת האחדות. שמיר הכחיש ונלחץ; גם פרס נלחץ. כספי ונאמן המציאו פטנט: חנינה ללא הרשעה, ללא כתב אישום.
"הופתעתי מאוד", כותב זמיר. הוא מספר שהרצוג התמודד עם שאלת החנינה שנתיים קודם לכן, בפרשת המחתרת היהודית. חברי המחתרת נערכו לפיצוץ כיפת הסלע על הר הבית ולפיגוע המוני באוטובוסים ערביים. בפועל, הם רצחו אזרחים, גרמו עיוורון לחבלן מג"ב ופצעו קשה ראשי ערים.
גורמים בימין הפעילו לחץ על הרצוג לתת למעורבים חנינה ללא משפט. "כנראה שהנשיא לא ראה לנכון לתת להם חנינה באותו זמן", כותב זמיר. "הוא ביקש ממני לתת לו חוות דעת בשאלה אם זה בסמכותו".
זמיר קבע שהנשיא לא מוסמך לתת חנינה למי שלא הורשע בדין. "התרשמתי שהנשיא קיבל את חוות הדעת שלי ברצון רב", הוא כותב בסרקזם. "חוות הדעת הזאת כנראה נשכחה ממנו כאשר נקרא לתת חנינה לאנשי השב"כ".
מעניין אם הנשיא הרצוג הנוכחי זוכר את מה שאביו שכח. גֶּנים עוברים מאב לבן; שכחה? לא בטוח.
על כל הקופה
אזעקה בסופרמרקט ברשת רמי לוי. העובדים התאילנדים נכנסים למרחב המוגן ראשונים. לא כי הם פוחדים – כי הם מצייתים. כולם לבושים בחולצות אדומות של מותג הרשת. "יומנה של שפחה" בגרסה גברית. המרחב המוגן ממוקם בירכתי החנות. נכנסים למחסן שבפתח שלו כתוב "לעובדים בלבד", ליד אגף הבשרים. המחסן גדול, עמוס במצרכי מזון. לאורך קירות הבטון של המרחב המוגן עומדות אצטבות מתכת, ועליהן, בקרטונים, דיאודורנטים. המון דיאודורנטים. אם תהיה פגיעה ישירה, הריח יהיה פיצוץ. התאילנדים לא מדברים ביניהם, רק מחליפים מבטים, לא מישירים מבט ללקוחות החנות, לא מפנים להם מקום לשבת. מבחינתם, בחדר הזה, הלקוחות שקופים: היפוך תפקידים מבורך. שלוש נשים סודניות, גם הן לבושות בחולצות המותג, מצחקקות בשפתן בלחש.
הלקוחות נכנסים למרחב המוגן אחרונים ויוצאים ראשונים. אין בהם פאניקה. להפתעתי, רובם גברים. כל לקוח מכונס בנייד שלו, מתכתב עם מישהו, לא מדבר. הדממה של התאילנדים מדבקת. קומץ לקוחות ממשיך במסע שלו לאורך המדפים, מחוץ למקלט. זאת הדרך שלהם להפגין שהם שולטים במצבם, לא הסירנות. לאחר עשר דקות במרחב המוגן הלקוחות מגיחים החוצה. עוד לא התקבלה הודעה שהאירוע הסתיים, עוד לא נגמר איסוף המצרכים שרשומים על מסך הנייד, וכבר הם ממהרים להציב את העגלה שלהם בקופה. מלחמה או לא מלחמה, שיידעו כולם – הם הראשונים בתור.
