יש ערמה של חבר'ה על הכביש. במבט ראשון הם נראים כמו גוש צבע משונה. לאט-לאט אפשר לתת בצפיפות סימנים. דמות כורעת עם ידיים על הראש, אישה מגוננת, כנראה על ילדה קטנה, ודמות על הגב – כמעט כמו בחופשה, מניפה את הטלפון אל על. אולי היא מצלמת יירוט, אולי סלפי של פחד ומבוכה. כל מי שהשתטח על הכביש מכיר את היצר הרע של התיעוד, וההתלבטות האם השמיים הם הגבול או הדיוקן העצמי.
מעבר לקו הצהוב אזרחים מנסים להתמגן מטיל בליסטי. תכף הם יחזרו לרכב וימשיכו בנהיגה כאילו לא היו בסכנת מוות מופרעת. אם הם יעזו להתלונן, יקראו להם בכיינים או פרימדונות. אז מה שנשאר זה לחייך למצלמה לפני שאכלת אותה.
